זה לא רק הגייז, טמבל

תצפית מגג העירייה חשפה תמונה עוצמתית: שנים רבות לא היתה כיכר ההפגנות של ישראל מלאה כל כך. תחושת השינוי גברה כאשר ירדתי מהגג. להערכתי, רוב המפגינים או לפחות חלק מאוד משמעותי, לא היו להט״בים. רבים מהם פנו אלי והצהירו שבאו להזדהות ולתמוך, למרות שאינם חלק מהקהילה הגאה. הנקודה המשמעותית היא שהמון אנשים חשים שהמחאה הזו היא חלק ממשהו הרבה יותר גדול. ממה בדיוק? רבים הזדעזעו מחוק הלאום, אחרים רותחים על מעצר הרב שערך חופות מחוץ לרבנות, וכולם זועמים על השחיתות.

אי אפשר להבין את המחאה סביב חוק הפונדקאות, בלי לעמוד על תחושת המחנק של ציבור ענק בישראל מצמצום המרחב הדמוקרטי. הישראלים המתונים – לא רק חילונים, לא רק שמאלנים, ובטח לא רק תל-אביבים – מרגישים שהקואליציה הדתית ביותר בתולדות המדינה, סוגרת עליהם ומאיימת על אורח חייהם. כבר חודשים רבים יש באוויר תחושה של תסיסה: הפגנות על סגירת ערים בשבת, מחאות על הדתה מחריפה במערכת החינוך ובצה״ל, וויכוח נוקב על דמותה של ישראל. מתוך הקלחת הלוהטת הזו, פרצה גם מחאת הלהט״ב.

שורש העניין הוא העירוב המובנה, והבלתי-נסבל, של דת ומדינה, וליתר דיוק: החיבור העמוק בין מוסדות הדת והפוליטיקה. אין שום סיבה למערכות משפט דתיות נפרדות וחשוכות, אין כל הגיון למנוע ממאות אלפי ישראלים להתחתן, ואין שום צידוק לאסור על המוני אזרחים להקים משפחות ולהיות הורים לילדים. כל זה אינו נוגע כלל בצביונה של ישראל כמדינה יהודית, אלא הוא קומבינה פוליטית-עסקנית טהורה. הרבנות הראשית או המועצות הדתיות אינם מוסדות של ערכים ורוח, אלא מכשירים לצבירת כוח, כסף, ג׳ובים והשפעה פוליטית. אגב, גם הדתיים סובלים מהכפייה והקיצוניות של הממסד הדתי. הדרך היחידה לשחרר את ישראל מלפיתת החנק הזו, היא להפריד את העסקנות הדתית מעטיני השלטון. ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, ואיננה מדינת הלכה. אין לתת לחוקי ההלכה מעמד חוקי מחייב – זו כפייה דתית פסולה. אדם באמונתו יחיה.

חוק יסוד שבאמת נחוץ לישראל איננו חוק ״הלאום״ שכל מטרתו להשפיל את האזרחים הלא-יהודים, אלא חוק יסוד להפרדת הדת מהפוליטיקה ומהשלטון. כפי שהמדינה מחוייבת לאפשר חופש דת, היא חייבת להבטיח גם חופש מדת: המדינה לא תתערב בהחלטות של אדם בתחום שמירת המצוות, יחסי האישות, או באופן בו הוא מבקש להיקבר. כך יתאפשרו חופש בחירה בנישואין ובגירושין, הקמת משפחה והורות, ביטול מונופול הכשרות, וגם תחבורה ציבורית בשבת.

בספרו "מדינת היהודים”, כתב הרצל: "ובכן, תהיה לנו לבסוף תיאוקרטיה? לא! לא ניתן לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים. צבא וכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים. בענייני המדינה, עם כל ההערכה כלפיהם, אל להם להתערב, פן יביאו עליה קשיים מבית ומבחוץ”.

ברוח הזו, לאורך השנים, הועלו הצעות שונות להפרדת דת ומדינה, אך כולן מוסמסו ונדחו עקב התרפסות של המפלגות בפני העסקנות הדתית. המפלגות הללו נהגו כך משום שהן ידעו שבוחריהן לא יבואו איתן חשבון על הבגידה הזו. החילונים כועסים מאוד: הם עדיין הרוב במדינה, אך רובם לא מצביעים בבחירות על-פי האינטרס החילוני. החלוקה הפוליטית הקבועה בישראל היא בעיקר על רקע הסכסוך הישראלי-ערבי. שאלת המפתח כעת היא האם תנועת המחאה הרחבה תביא סוף-סוף גם לשינוי פוליטי. כדי לחתור לשינוי כזה, יש להציב יעד ברור : חוק יסוד להפרדת דת ומדינה.

פורסם ב״ליברל״. 

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *