בחירות 2019 בישראל מאיימות לשבור שיא עולמי: מספר רשימות עלול להיות חסר תקדים. לכאורה, מבחינה דמוקרטית, זה עניין חיובי: שלל תנועות ופעילים מחליטים להפשיל שרוולים ולהיכנס לזירה הפוליטית כדי לשנות את החברה. אלא שריבוי הרשימות החדשות, בתוספת רשימות קיימות שמתנדנדות על סף אחוז החסימה, עלול לגרום לאובדן קולות בקנה מידה היסטורי, וזה ההיפך מדמוקרטיה.
אחוז החסימה הועלה ארבע פעמים מאז קום המדינה. כיום הוא עומד על 3.25%. בהשוואה לעולם, החסימה הישראלית היא ברמה בינונית. בתיאוריה, אחוז החסימה אמור ליצור תמריצים למפלגות לחבור ולהתמודד ביחד. הוא גם אמור להפעיל את שיקול הדעת של הבוחרים אם להסתכן ולהצביע למפלגות קטנות. כך אכן היה במקרה של הרשימות הערביות שהתאחדו בבחירות האחרונות לרשימה משותפת. אלא שבבחירות האלה צועדת מול עינינו תהלוכה ארוכה של מפלגות וקודקודים, עתירי אגו אך חסרי נסיון פוליטי בדרך כלל, שיוצאים להרפתקות אלקטורליות מנותקות מהמציאות.
ריבוי המפלגות בישראל הוא עניין חולני. במקום להצטרף למפלגות קיימות, ולפעול במסגרת מרחב הדיעות שקיים בכל אחת מהן, גוברת בבחירות האלה התופעה של הקמת מפלגות חדשות. אין לזה אח ורע בעולם. בדמוקרטיות מפותחות, כמו ארה״ב ובריטניה, המערכת הפוליטית מורכבת משתי מפלגות מרכזיות. בדמוקרטיות אחרות, כמו גרמניה וצרפת,יש חמש-שש מפלגות מסורתיות. המפלגות הללו רחוקות מלהיות מונוליטיות – בכל אחת מהן יש מחנות וזרמים שונים. כך למשל, יש פער עצום בין אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, הכוכבת הצעירה והרדיקלית של המפלגה הדמוקרטית בארה״ב, לבין ננסי פלוסי הוותיקה, יו״ר בית הנבחרים. קשה לדמיין שהשתיים הללו חברות באותה מפלגה, אך זה בדיוק העניין: מפלגה איננה זירה טהרנית של פלגים זעירים, אלא מרחב פעולה של אנשים עם מכנה משותף מסויים, אך גם שונים זה מזה.
זה היה המצב בישראל במשך רוב שנות המדינה. למפלגת העבודה, עד אמצע שנות ה-90, היו בדרך כלל יותר מ-40 מנדטים – היו שם אנשי שמאל מובהקים לצד דמויות שבפירוש נטו ימינה. תנועת הליכוד קמה מחיבור של תנועת החירות עם המפלגה הליברלית – היו בה פערים גדולים, אך מכנה משותף מספיק רחב כדי לפעול יחד. זו פוליטיקה נכונה: פוליטיקה מכילה. בפוליטיקה כזו ביזבוז הקולות הוא מינימלי, והפעולה המפלגתית יעילה.
המציאות הנוכחית של מפלגות קרובות שרצות לבדן ומסרבות להתחבר, היא אנטי-פוליטית והיא מסרסת את המערכת הדמוקרטית. אין לזה שום קשר לשמאל או לימין דווקא. זו רעה חולה שתוקפת את כל המערכת וגורמת לעיוות של רצון הבוחר. היא גם משפיעה באופן דרמטי על הסיכוי להגיע לשלטון. המהות הפוליטית, ההגיון הדמוקרטי, דורשים חבירות וחיבורים, כדי למקסם את היכולת וההשפעה של הזרמים השונים. בזירה הנוכחית מתחייב חיבור במרכז בין גנץ, לפיד, וגורמים דומים. בשמאל מתחייב חיבור סוציאל-דמוקרטי בין העבודה למרצ. בימין דרוש חיבור של הציונות הדתית.
הפוליטיקה הישראלית יכולה להתייצב הפעם על מבנה של חמש-שש מפלגות משמעותיות. האם זה יקרה? הסיכוי קלוש. אבל יתכן שהסקרים המאיימים והפחד מאחוז החסימה יגבירו את הלחץ ויניעו חיבורים של הרגע האחרון. מנהיגות נכונה יכולה לצלוח את המשוכה הזו ולהוביל תהליכים משמעותיים. כאשר קמה מרצ, היא הורכבה מחיבור לכאורה בלתי-אפשרי בין רצ הליברלית, מפ״ם הסוציאליסטית, ושינוי מהמרכז. בין המפלגות הללו היו פערים גדולים, וגם ויכוחים קשים, אך בסופו של דבר פוליטיקאים שונים מאוד זה מזה, כמו יאיר צבן הסוציאליסט ואברהם פורז הקפיטליסט, השכילו לשבת יחד. איך זה קרה? עניין של מנהיגות שמתעלה מעל חישובים קטנוניים, ורואה את התמונה הגדולה.
פורסם ב״ליברל״.