זו כנראה פרשת השחיתות הקשה ביותר של נושא משרה שלטונית בישראל, אך דומה שהיא אינה מזעזעת איש. חשיפת השוחד העצום שלקח הרב הראשי יונה מצגר, מתקבלת בקול ענות חלושה. העניין כבר גמור וחלוט: מי שכיהן במשך עשר שנים כרב הראשי האשכנזי, הודה והורשע בעיסקת טיעון. זו מציגה איש ציבור מושחת עד היסוד, עבריין כבד במערומיו.
הרבנים הראשיים בישראל הם בעלי עמדה שלטונית בכירה ביותר: שילוב יחודי של פקיד ציבור עתיר סמכויות ותקציבים ומעמד שיפוטי עליון כראש בית הדין הגדול והממונה על מערכת בתי הדין הרבניים. ובכן, זה האיש אשר על-פי כתב האישום המקורי, לקח שוחד בסך כולל של כ-10 מיליון שקל (בשיערוך למועד הגשת האישום), ומתוכם שילשל לכיסו כ-7 מיליון (בשיערוך). חוץ משוחד כביר, רשימת העבירות שלו מסמרת שיער: גניבה בידי מורשה, קשירת קשר לביצוע פשע, קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, הפרת אמונים, הלבנת הון ועבירות מס.
ֿ
מה בתכלס גנב הרב? כל מה שהיה יכול. הוא גנב תרומות שהגיעו לישיבות; הוא גבה שוחד מתושבי חוץ שביקשו להתגייר; הוא פעל תוך ניצול מעמדו כרב הראשי לגיוס תורמים לעמותות, ושילשל לכיסו עשרות אחוזים מהתרומות; הוא קיבל באופן שיטתי טובות הנאה בסכומי עתק – כגון ״מתנה״ של חצי מיליון שקל לבן שהתחתן; ולקינוח גם העלים משלטונות המס הכנסות של מיליוני שקלים.
במסגרת הסדר הטיעון, שלא לגמרי ברור מדוע נחתם עמו, תוקן כתב האישום. עבירות הלבנת ההון וחלק מעבירות השוחד נמחקו, וסכומי השוחד קוצצו בחצי: ל-5 מיליון שקל. בתמורה הסכים הרב לעונש מאסר של שנתיים בפועל, בלבד.
אלא שבניגוד לנשיא לשעבר, ראש ממשלה, שרים וראשי ערים שפשעיהם ומאסריהם עוררו סערה גדולה – השחיתות עצומת המימדים של הרב הראשי, לא מכה גלים. מדוע? כי לרבנות הראשית כבר מזמן יצאו מוניטין מפוקפקים. הרב הגנב מצגר הוא תפוח רקוב בחבית רקובה. איך זכתה הרבנות בתדמית כזו של שחיתות וקילקול? הנה אנקדוטה המבהירה את העניין: הרבה לאחר שהוגש כתב האישום המחריד, הוזמן מצגר על-ידי ארגון רבני ההתיישבות לכנס חגיגי העוסק ב…״הרמת כבוד הרבנות״. אם ברבנות עצמה מעלימים עין מזיהום כזה, מה הפלא שהציבור מחזיק בדיעה כה שלילית על המוסד המסואב?
כששמעתי לראשונה על המעצר של הרב הראשי, לפני יותר משלוש שנים, נזכרתי באינסוף הפניות שקיבלתי מאנשים על העוולות שספגו ברבנות, ובטרגדיות האישיות שראיתי מקרוב. אגב, רבים מהאנשים, ובעיקר אלה נשים, שעברו חוויות קשות ברבנות, היו מסורתיים ודתיים. הפסיקה הדתית וההלכה הם נר לרגליהם, אך השחיתות, האטימות, והרישעות, בה נתקלו במוסדות הרבנות, שברו את לבם. מדהים עד כמה רוב הסיפורים דומים, כמעט זהים. ועוד יותר מפתיע איך כל העסק הדוחה הזה ממשיך להתנהל, ואנחנו ממשיכים לתת לו כוח.
יוצאי רוסיה ואתיופיה, נשים, פסולי חיתון ומסורבות גט, להט״בים, חילונים ודתיים – בנישואים או בגירושים – כולם סובלים בגלל שהמדינה הפקירה את דיני המשפחה בידי מונופול חשוך שמפיק הרבה כוח וכסף מהשליטה בחיינו. אין לזה שום קשר עם ערכים ואמונה, ואפילו לא עם יהדות. משרת הרבנים הראשיים לישראל, כמו גם רבני הערים, כמובן שניים בכל מקום – ספרדי ואשכנזי – היא מיותרת לחלוטין. זה פשוט בור שומן של כסף, ג׳ובים ופוליטיקה.
מנגנון הרבנות הוא גילגול של שיטת המילט {{לעורך: לנקד ל׳ בסגול}} שמוסדה בכלל על-ידי העות׳מנים עבור העדות הדתיות באימפריה. הרי ביהדות אין אפילו מושג כזה של ״רב ראשי״. המנדט הבריטי המשיך בשיטה, ומדינת ישראל משמרת אותה, בדיוק כמו לבנון, ירדן, ומדינות פוסט-עות׳מניות אחרות. וכך, אותה מערכת דכאנית של בתי דין דתיים, שהם בתי דין של המדינה מכוח העירוב הבלתי-נסבל של דת ומדינה, קיימת ופועלת בישראל בכל המיגזרים: יהודים, מוסלמים, דרוזים, ונוצרים על עדותיהם השונות. ואנחנו כולנו, במקום להתנער מהמוסד הזר והמיותר הזה, רק ממשיכים לפרנס אותו, אבל מקטרים על כפייה דתית.
המונופול העסקני האורתודוכסי מנצל את אי הידיעה של הציבור, ומתעטף באיצטלה ״יהודית״ כדי להרתיע כל מי שרוצה בדרך אחרת. כאילו שמי שלא עובר ברבנות הוא לא יהודי, או מי שלא מוכר על ידה כיהודי, כמו רבים מיוצאי העלייה הרוסית, צריך לסבול מאפליה והשפלה. הרבנות היא זו שצריכה לפחד: שיום אחד אנשים יתעוררו. זה כבר קורה – אנשים מצביעים ברגליים. אלפי זוגות בשנה לא מתחתנים ברבנות, לא נותנים לה כוח. זה עדיין לא מספיק כי המון כסף ואינטרסים מונחים פה על הכף, אבל הזרם הולך ומתגבר.
פורסם ב״הארץ״.