הקשר הצפתי – התעמרות ממוסדת בנשים בלב מערכת המשפט

על בוכריס מן הסתם שמעתם. על העגונה מהגליל כנראה שלא. הרעש התקשורתי סביב תקיפות והטרדות מיניות מצד בכירים למיניהם, יוצר את האשליה של התקדמות במעמד הנשים. אלא שבלב לבה של מערכת המשפט הישראלית מתקיימת התעמרות שיטתית וממוסדת בנשים. היא סותרת שורה של עקרונות יסוד, אך היא חוקית לחלוטין. מי שמובילים אותה אף נהנים מיוקרה של מנהיגים רוחניים ומורי הלכה, שלא לדבר על מעמד ממלכתי וכוח רב. המדובר בבתי הדין הדתיים, שהם חלק לכל דבר ממנגנון החוק של מדינת ישראל.

הסיפור הפעם הוא על אשתו של אדם שנפגע קשה בראשו בתאונה והפך לצמח. לאחר שבע שנים האישה ביקשה להשתחרר מהנישואין, כדי שתוכל להמשיך בחייה. להשתחרר? לפי החוק, שהוא הדין הדתי בתחומים האלה, מנישואין ישחרר רק הבעל, או המוות. לאישה אין מעמד: מצב משפטי מביש שמקבע אי-שיוויון מהותי ועמוק בין גברים ונשים בישראל.

עגונה מסכנה שכמותה, סופקים כפיים הרבנים, אנחנו כל כך מבינים וכואבים את מצבה, אבל ״צמח זה סוגיה הלכתית מאוד קשה״, הסביר לי בכיר ברבנות. ולמה זו סוגיה קשה כל כך? הקשיתי. הרי המושג הזה, צמח, לא היה מוגדר בכלל עד אמצע המאה ה-20. רק בזכות הרפואה המודרנית ניתן להחזיק בחיים אדם שספג פגיעת ראש קשה כל כך, במצב וגטטיבי קבוע: מדע בדיוני מוחלט עבור חכמי התלמוד. לכן, חידושים ושינויים במציאות חיינו מחייבים חידושים ושינויים גם בחוק ובמשפט, כולל במשפט העברי. ואכן, בית הדין הרבני בצפת, בראשות הרב אוריאל לביא, לאו דווקא מהליברלים שברבנים, שיחרר את האישה מעגינותה באמצעות מה שמכונה ״גט זיכוי״. כי הרי לבעל, במצבו האומלל, אין כל יכולת לתת גט, ובוודאי שאיש אינו רוצה שהאישה תתפלל יום-יום למותו של בעלה. בית הדין קבע, איפוא, שאם הבעל היה מסוגל לבטא את רצונו, הוא היה מעדיף שאשתו לא תישאר כבולה.

שוד ושבר. הפסיקה המוסרית והאנושית הזו שהוציא הרב לביא תחת ידו, וגם השקיפות בה נהג, כבר עלו לו ביוקר. קידומו נעצר, ההנהגה החרדית התנפלה עליו, ובהחלטה חסרת תקדים ועקמומית הורה הרב הראשי יצחק יוסף, על כינוס בית הדין הרבני הגדול, כדי לבטל את הגט שניתן לאישה – יותר משנתיים (!) לאחר שקיבלה אותו בצפת. איך אפשר להעלות על הדעת לשנות את הסטטוס שלה בשלב כזה? האם הרב יוסף ינהג כמו אביו הרב עובדיה שהתיר עגונות רבות לאחר מלחמת יום הכיפורים והתקשר אליהן אישית כדי לבשר להן על כך, ויתקשר גם הוא לאותה אישה בצפת כדי להנחית מהלומה כזו על ראשה ולהחזיר אותה לעגינותה? ומה אם כבר נישאה מחדש? ובכלל, מה חטאה של האישה הזו שהמערכת מתעללת בה באופן אכזרי כל כך?

העניין תלוי ועומד עכשיו בבג״ץ, וכל אדם, לא משנה דתי או חילוני, גבר או אישה, צריך להתקומם נגד עיוות שכזה. אלא שהעיוות גדול בהרבה מפרשת הגט הצפתי. הבעיה היא הרבנות הראשית עצמה והמקום המופרך שתופסים המימסדים הדתיים בחיי בני הארץ הזו – יהודים ולא-יהודים – כחלק מהעירוב הבלתי-נסבל של דת ומדינה. ואגב, אין לזה שום קשר ליהדות, ״למדינה היהודית״, או בכלל לאמונה, רוח וערכים. שולמית אלוני היטיבה להסביר כיצד הרבנות הראשית היא בכלל מוסד זר ליהדות ומקורה בשלטון העות׳מני. מדובר כאן בכוח, הרבה כוח: ג׳ובים, כסף, ופוליטיקה.

זה מהותו וזה טיבו של המונופול האורתודוקסי השולט בחיינו: עוול מתמשך, כרוני, שמצמיח פירות רעילים. כולנו נאלצים לאכול מהם. אגב, פגיעתו הקשה ביותר היא דווקא באנשים דתיים, במיוחד נשים דתיות, שנזקקות לו וסומכות עליו בשל אמונתן. כה רבה אכזבתן, עד כדי שברון לב, כשהן מגלות את מדמנת הסיאוב והאטימות במוסדות הללו, שגברים בלבד מכהנים בהם, ואשר אבד עליהם הכלח.

הפתרון המוסרי והדמוקרטי, ואולי גם היהודי, הוא להפריד את מוסדות הדת מהמשפט ומהפוליטיקה; להפסיק את האפלייה והחדירה הבלתי-אנושית הזו לחייהם של מיליוני ישראלים, באמצעות כפייה דתית ממוסדת. זה יקרה רק כאשר תתגבש מסה פוליטית שתאחד בין קבוצות ומיגזרים שנאנקים תחת האפלייה הזו. ועד שזה יקרה, לפחות את האישה מצפת אסור להחזיר לעגינותה. היא לא פשעה, לא פגעה באיש, ומגיע לה לחיות, למרות שהיא אישה.

פורסם ב״הארץ״.