הנס הפוליטי שהציל את ישראל

התרגשתי כשהצלחנו להעביר את התקציב. עניין שהיה טריוויאלי מבחינה ציבורית והתרחש כל שנה, הפך פתאום לגורלי ודרמטי כל כך. אבל זה לא הנס שהציל את ישראל. כי לא היה בזה שום נס. מרגע שקיימת ממשלה עם רוב בכנסת, אם היא מתגייסת ונחושה, היא יכולה להעביר הכל. הנס הפוליטי היה עצם הקמת הממשלה.

כתבתי לכם כאן בעבר, שעד הרגע האחרון לא הייתי בטוח שהקואליציה הזו תקום. מי דמיין בכלל שיכולה להיות קואליציה שכזו, חסרת תקדים, של שמאל וימין, ערבים ויהודים… השבוע הייתי בביקור מסעיר בגרמניה. נפגשתי עם המנצח הגדול של הבחירות, הקאנצלר המיועד אולף שולץ מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית, מפלגה אחות של מרצ. עכשיו הוא עמל על הקמת קואליציה "מסובכת". מדוע מסובכת? כי היא אמורה להיות עם שלוש מפלגות. אז תאר לעצמך, אמרתי לו, מה זה להקים קואליציה עם שמונה (!) מפלגות. והוא אכן התקשה לתאר לעצמו ארוע כזה, ולו בגלל העובדה שבפרלמנט הגרמני יש רק שש מפלגות…

הקואליציה שלנו כל כך חריגה ונדירה, לא רק בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, אלא גם בעולם הדמוקרטי. אני אדם חילוני, חופשי, ולא מאמין בנסים ונפלאות. אבל מה שקרה כאן היה נס פוליטי, והנס הזה הציל את הדמוקרטיה הישראלית. איפה היינו בקיץ? אחרי שנים של כאוס שלטוני, ארבע מערכות בחירות רצופות, ממשלה משותקת, כנסת לא מתפקדת, בלי תקציב, בלי מינויים לתפקידים בכירים. ההנהגה הלאומית ליבתה רוח איומה של שנאה והסתה. מלחמה במערכת החוק והמשפט, בתקשורת החופשית, בתרבות, ובחצי העם, אנחנו, שתוייגנו כבוגדים, אוייבים ותומכי טרור. הכל בגלל משפט השחיתות של הנאשם מבלפור, ששיעבד את המדינה לצרכיו האישיים והמשפטיים. ישראל היתה בת ערובה בידיו, השחיתות הפכה לסמל המדינה.

דמוקרטיות לא בנויות מבטון יצוק. הן עלולות להתפרק. ראינו את זה במהלך ההיסטוריה. והדמוקרטיה הישראלית בשלהי עידן נתניהו עמדה בסכנת חורבן. כי "דמוקרטיה" היא לא מושג ערטילאי. כדי שדמוקרטיה תוכל להבטיח את הזכויות והחירויות שלנו, היא צריכה מוסדות מתפקדים – ממשלה אחראית, פרלמנט פעיל, מערכת משפט עצמאית, שומרי סף חזקים. כל אלה, או שהיו משותקים או שעמדו תחת מיתקפה עזה של הנאשם וסייעניו.

ואז קרה הנס. שמונה ראשי מפלגות החליטו להתעלות, ולעשות מהלך דמיוני לחלוטין מבחינה פוליטית. זה היה תלוי בכל אחד מאתנו. הרי הקואליציה קמה על חודו של קול. וזה קרה כי הבנו את גודל השעה ומה מונח כאן על הכף. היה לי קשה, אני מודה, וגם עכשיו זה לא קל. אבל עשיתי את זה בלב שלם כי ידעתי וראיתי מה קורה למדינה ולחברה שלי. ראיתי את ההתפרקות, את הפגיעה, את הסכנה המוחשית כל כך של אובדן הדמוקרטיה. ראיתי את זה קורה בעולם, בשורה של מדינות, וראיתי את זה קורה גם בישראל. היינו חייבים לעצור את זה, וזה היה הרגע האחרון ממש. וכמו שארה"ב ניצלה מטראמפ שבימיו האחרונים עוד ניסו תומכיו לבצע הפיכה, כך ניצלה ישראל מנתניהו.

זה מה שהיה וזה מה שממשיך להיות. כי הסכנה לא חלפה. הביביסטים תכננו לקיים עצרת "בכיכר מלכי ישראל". 26 שנה אחרי הרצח, הם עדיין לא מסוגלים לבטא את השם יצחק רבין. כי שום דבר לא השתנה. כולנו ראינו את השלטים ושמענו את הקולות בהפגנה הזו שהתקיימה לבסוף בכיכר אחרת. "בוגדים", "דם על הידיים", "עבאס-חמאס". אותה הסתה, אותו רעל, אותו בן גביר ("כמו שהגענו לסמל של המכונית שלו, נגיע לרבין"), אותם נאומי כיכרות ("בדם ואש את רבין נגרש"), וכן – גם אותו ראש אופוזיציה – אז והיום.

אנחנו למדנו את הלקח מרצח רבין – ממה שקרה לפניו וממה שהתרחש אחריו, עד היום. אנחנו מבינים עד כמה הדמוקרטיה היא ממש לא מובנת מאליה, עד כמה היא שברירית ומלאת נקודות תורפה. ולכן נעשה הכל, כדי שהנס הפוליטי לא יירד לטמיון וכדי ממשלה הזו תמשיך לתפקד.

אבל זה לא מספיק. עצם התיפקוד, היציבות, הם חשובים ביותר, קריטיים, ובלעדיהם יהיה חורבן. אבל נחוץ גם תוכן, רעיון, ומרצ היא מפלגה אידיאולוגית. אנחנו שמאל סוציאל-דמוקרטי שוחר שלום ושיוויון. ולכן בממשלה שלנו אנחנו שואפים לדבר השלם: להחזיר את המדינה לפסים של ממלכתיות ושפיות, וליצוק בהם תכנים על פי דרכנו, במיוחד במשרדים החשובים שאנחנו מחזיקים.

בתקציב הזה, למשל, יש תוספת אדירה לבריאות. אנחנו בסיומו של גל הקורונה, בלי סגר ובלי השבתת החינוך וענפים שלמים במשק. אנחנו הולכים לקיצור היסטורי של תורנויות המתמחים. בריאות הנפש עברה לחזית העשייה של משרד הבריאות. וזה רק על קצה המזלג חלק ממה שעשיתי בחודשים האחרונים, אחרי שיתוק והזנחה של שנים.

חברתי תמר זנדברג, השרה להגנת הסביבה, מובילה תכנית אמיתית למאבק במשבר האקלים. בפעם הראשונה בממשלות ישראל, נושאי הסביבה תוספים את מקומם הראוי בסדר העדיפות הלאומי. חברי עיסאווי פריג', השר לשיתוף פעולה אזורי, מטפח את הקשרים בין ישראל לרשות הפלסטינית ורוקם תכניות לשיתופי פעולה עם שורה של מדינות. חברי יאיר גולן, סגן שרת הכלכלה, מוביל שורה של פרוייקטים בעלי חשיבות גדולה בתחומי העבודה, הבטיחות, ומופקד על הפעילות הכלכלית בחברה הערבית. הסיעה שלנו בכנסת, עם יושבת ראש הסיעה, חברתי מיכל רוזין, היא המצטיינת מבין סיעות הבית, וההישגים שלנו בתקציב (תנועות הנוער, קהילת הלהט"ב, סיוע לנשים נפגעות, פיתוח בישובים הערבים), הם ההוכחה.

זו מרצ – הכי חברתית, הכי סביבתית וגם מובילה את המאמץ המדיני. כך היינו במשך שנים רבות באופוזיציה, וכך אנחנו עכשיו בממשלה. ותודה אחת לסיום – כל זה לא היה קורה, לולא תנועת המחאה האדירה, מפגיני בלפור, הצמתים והגשרים, הדגלים השחורים והוורודים, פעילי הצוללות, וכל הציבור הענק, שאנשי מרצ היו חלק חשוב ממנו, שלא הירפה ולא התייאש, ונתן לנו את הגב למהלכים הגדולים. אז בעצם, אם חושבים על זה, לא היה פה נס, אלא פשוט מאמץ קשה של הרבה מאוד אנשים טובים שלא רק שרו "יום יבוא", אלא הביאו את היום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.