אז מה יהיה? איך ייפתר הפלונטר הפוליטי? האם תהיה כאן סוף-סוף ממשלה? אין אחד שלא שואל את השאלות האלה בחודשים האחרונים, וביתר שאת מאז הבחירות. לא נתרחש כאן תרחישים – את אלה אתם יכולים לשמוע בשפע רב בתקשורת, כל פרשן ותרחישיו. אומר לכם מה אנחנו רוצים שיקרה ומדוע זה חשוב כל כך הפעם.
נתניהו מחשב את קצו לאחור. הוא כשל כבר פעמיים בהקמת ממשלה. בפעם הקודמת הצליח להביא לפיזור הכנסת מספר דקות לפני שפג תוקף המנדט שקיבל מהנשיא, וכולנו הלכנו לבחירות חוזרות. גם לאחר הבחירות הללו, הוא כשל במשימה ובימים הקרובים יעבור המנדט להקמת ממשלה אל בני גנץ. אי אפשר להגזים בחשיבות העניין: זו תהיה הפעם הראשונה, לאחר יותר מעשור שנים, שאדם אחר מלבד נתניהו, ינסה להקים ממשלה בישראל.
המחנה הדמוקרטי המליץ על גנץ בפני הנשיא לא כברירת מחדל. אני יכול לגלות לכם שלא היתה לנו התלבטות קשה מדי. הצהרנו במהלך הקמפיין שנמליץ על גנץ, וכך עשינו, משום שאנחנו רוצים שתקום כאן ממשלת שינוי ולא עוד ביביזם מושחת וימין קיצוני. אלא שממשלת ״אחדות״ איננה ממשלה של שינוי – זו ממשלת שיתוק וקיפאון. ממשלה בראשות נתניהו, עם ״מתווה נבצרות״ כזה או אחר – איננה ממשלה של שינוי, זה פרס לשחיתות. ממשלה עם גוש הימין-חרדים-משיחיים – איננה ממשלה של שינוי, זו ממשלה של כפיה, הדתה וסיפוח. במילים פשוטות – כל הקומבינות הללו שרוקחים בבלפור כמלכודת דבש עבור גנץ, הן מסווה לממשלת ימין מובהקת, גם אם כחול-לבן יהיו שותפים בה.
צריך להגיד את הדברים בבירור גם אם בכחול-לבן יש מי שמנסים לשכוח ולהשכיח. ביבי ואנשי הימין שמחזרים בלהט אחרי גנץ, הם אותם אלה שרק לפני כמה חודשים טענו שהוא חולה נפש, סיכון בטחוני, ומסובך בפרשיות מין. צביעות? זו הגדרה עדינה. האם לאחר שיפילו אותו ברשתם, הם יאפשרו לו לבצע מהלכים כלשהם, האם הם ירצו בהצלחתו? או שינסו רק להכפיש, להכשיל ולהפיל אותו? ממשלה כזו היא דרך ללא מוצא.
יש לגנץ עכשיו הזדמנות היסטורית. הוא יכול להקים ממשלה בראשותו שנשענת על תמיכת הגוש הגדול שהמליץ עליו לנשיא: כחול-לבן, המחנה הדמוקרטי, העבודה-גשר, הרשימה המשותפת. ממשלה כזו תאפשר לגנץ ולשותפיו, לנו, לחולל שינוי, לשים מאחור את השנים הרעות של הביביזם ולצאת לדרך חדשה. ונתניהו? הוא יעזוב את בלפור, יהפוך לחבר כנסת מהשורה, ויתייצב בקרוב ליומו בבית המשפט.
ממשלה כזו היא הפחד הגדול של הימין, והוא יוצא למלחמת חורמה נגדה. מדי יום כמעט ביבי מחתים את ראשי הגוש על התחייבויות ושבועות שלא יפזלו לשם אפילו. הטיעון המרכזי הוא גזעני, כמובן: ממשלה ״בתמיכת הערבים״ – אבוי, כאילו הכנסת מונה רק 107 ח״כים. ״ממשלת מיעוט שלא תחזיק מעמד״, אומר האיש שאיבד מזמן את המנדט וכבר שנה מכהן כראש ממשלה יוצא של ממשלת מעבר אינסופית. וכמובן יש את הטיעון המוחץ: ממשלת ״שמאל קיצוני״, כאילו שממשלה שבה בצלאל סמוטריץ׳ הוא חבר הקבינט ורפי פרץ הוא שר חינוך, היא ממשלה מתונה והגונה.
כדאי לדעת: ממשלת ״מיעוט״ או ״ממשלה צרה״ אינן הגדרות משפטיות ואינן מופיעות בחוק – אלה הגדרות פוליטיות. ממשלת מיעוט היא ממשלה לכל דבר ועניין, ולאחר שהיא זוכה לאמון הכנסת (ברוב רגיל – אין צורך ב-61 להקמה), היא מכהנת ככל ממשלה אחרת. ממשלה כזו היא עניין מקובל בדמוקרטיות מובהקות כגון דנמרק, הולנד או קנדה. גם בישראל, בניגוד לדיעה הרווחת, היו מצבים רבים של ממשלות מיעוט לתקופות שונות. הדוגמא הבולטת ביותר היא כמובן ממשלת רבין השניה, שכיהנה כממשלת מיעוט במשך יותר משנתיים (!): מספטמבר 1993 עד התפזרותה בנובמבר 1995, בעקבות רצח ראש הממשלה. במהלך התקופת הזו, בה ביצעה הממשלה מהלכים חשובים ביותר בכל התחומים, היא זכתה לתמיכה מבחוץ של מפלגות חד"ש ומד”ע.
ועוד חשוב לדעת ולהבין: ממשלה כזו עשויה להיות יציבה למדי. מדוע? משום שבין חלקיה יש מיתאם אידיאולוגי ויש זהות אינטרסים פוליטית, וגם משום שקשה להפיל אותה. שינויי חקיקה בשנים האחרונות, מקשים מאוד על הפלת ממשלה באי-אמון. קוראים לזה ״אי אמון קונסטרוקטיבי״: לא מספיקות רק 61 אצבעות להפיל ממשלה, אלא יש להציג גם ממשלה חלופית מוסכמת כולל חלוקת תפקידים בתוכה, וזה עניין מורכב ומסובך.
לסיכום חברים, כשהוא מקבל את המנדט, יש לגנץ שלוש אפשרויות: 1. להתקפל בפני ביבי, 2. לקחת אותנו שוב לבחירות הזויות, 3. להקים ממשלה עם המפלגות שהמליצו עליו ולצאת לדרך חדשה. אז כן, אנחנו רוצים ממשלת מרכז-שמאל, אנחנו שואפים להיות חלק מממשלה כזו, ואנחנו משוכנעים שממשלה כזו היא לא רק אופציה פוליטית ריאלית ורצינית ביותר, אלא היא הדבר הנכון מבחינה מדינית וחברתית. היא יכולה לפרוץ את הקיפאון בתהליך השלום, לחולל מהפיכה ביחסי דת ומדינה, ולבצע מהלכים חברתיים בלתי-רגילים.
נכון, דרוש אומץ, צריך לקבל כאן החלטה לא פשוטה, אבל זה מבחן המנהיגות. אני תקווה שנוכל לאתגר הזה.