התמיכה המטורללת בחמאס וברצח יהודים, בכמה קמפוסים בארה"ב, היא לא שמאל ולא ביטוי לדיעות ואידיאולוגיה של שמאל, ודאי לא של סוציאל-דמוקרטיה. היא חלק משיח אולטרה-זהותני פוסט-מודרניסטי, שגלש כבר מזמן למחוזות הגזענות וההתעמרות. קיומו משרת את הימין, והתיוג שלו כשמאל מכפיש ופוגע בכוחות הדמוקרטיים – בארה"ב וגם כאן בעצם. אסור ליפול בפח הזה.
ההתחמקות ההזויה מגינוי הקריאות בקמפוסים לרצח יהודים, כבר הביאה להתפטרות של נשיאת אוניברסיטת פנסילבניה, הנמנית על "ליגת הקיסוס" של המוסדות האקדמיים היוקרתיים ביותר באמריקה. פרופ׳ ליז מגיל הסבירה ״שלא היתה מרוכזת״ במהלך אותו דיון אומלל בקונגרס, בו התעקשה לטעון פעם אחר פעם שקריאות לג׳נוסייד של יהודים אינן בהכרח בריונות או הטרדה. אלא שקשה להאמין שמי שהיתה דיקנית הפקולטה למשפטים של סטנפורד, בת למשפחת שופטים, ועבדה בעצמה בבית המשפט העליון, מתקשה להבין מה חש סטודנט יהודי, כשמוטחות בו קריאות לרצוח יהודים. היא גם מכירה היטב את המתרחש כיום בכמה קמפוסים ויודעת שסטודנטים יהודים מוטרדים ומאויימים עקב רדיפה אנטישמית.
אבל גם אם לא היתה מרוכזת, שטויות במיץ כמובן, ליז מגיל לא לבד. באותו דיון בקונגרס עמדה יחד עם הנשיאות של הרווארד ואם-איי-טי, ושלושתן השמיעו את ההבלים המביכים הללו. נברתי מעט בקורותיהן של שלוש הנשיאות הנכבדות, ולא מצאתי שם שמץ של אנטישמיות חלילה. אז מה גרם להן להתבצר בעמדה כה תמוהה ומקוממת? המישטור הרעיוני והפחד מכל חריגה ממנו.
התופעה של תקינות פוליטית עד אבסורד, מכרסמת כבר שנים באקדמיה האמריקאית, והיא רק הולכת ומתגברת. הביטוי הישיר שלה הוא גזענות במסווה של מאבק בגזענות ושימוש בעקרונות הליברליים של חופש הביטוי, כדי להטיף למה שהוא הפוך מחופש. וכמובן, העיקר הוא המישטור והרדיפה אחר מי שמסרב להצטרף לזרם העכור. תרבות הביטול, קוראים לזה. אפילו אמירה תמימה, בעיקר אמירה תמימה, עלולה להביא על ראשך ביטול חריף. צריך לראות את ההתנצלויות המשפילות וההלקאה העצמית שנאלצים לבצע מרצים וחוקרים בארה"ב, כדי להיחלץ מתלונות מופרכות. אלא שפעמים רבות שום דבר לא מרצה את הזעם המתחסד, והדברים מגיעים עד כדי הדחה ופיטורין. זה עניין מוחשי מאוד ונוכח מאוד בקמפוסים, ציד מכשפות, והוא יוצר מציאות בלתי נסבלת.
לפני כמה חודשים פירסם ״וושינגטון פוסט״ תחקיר נרחב על כמה מקרים בולטים של הליכי הדחה נגד מרצים באוניברסיטאות שונות, עקב תלונות של סטודנטים על אמירות לא הולמות כביכול, בעיקר בעניין שחורים ונשים. בתחקיר נמצא שהתקריות הללו גוררות חקירות ממושכות ומפרכות, שמעיקות במשך שנים על פקולטות שלמות, והופכות סטודנטים לעדים כנגד המרצים שלהם. בסופם של ההליכים הללו, מסכם העיתון, הדיעות השונות רק מקצינות, הקמפוסים לא נהפכים למקומות טובים ובטוחים יותר, ולאיש לא ברור מה בדיוק הושג ובמה זה הועיל.
הטעות הגדולה, וזו איננה טעות מקרית, היא ההתייחסות לרב־תרבותיות שהשתגעה כאל משהו שקשור לשמאל. פוליטיקה זהותנית, ששופטת אדם רק על פי מוצא אתני או גזעי, רק על פי זהות מגדרית או עדתית, היא לא תוצר של שמאל מעודכן, אלא פשוט פוליטיקה שמרנית בתחפושת. היא רואה ״באותנטיות״, לפעמים מופרכת לחלוטין, את חזות הכל, תוך חלוקה אווילית לטובים ורעים. באופן בלתי נמנע היא גם גולשת לגזענות. כאשר אישה אסיאתית קבלה על הטרדות גזעניות מצד סטודנט שחור, היא הושתקה בטענה ששחורים לא יכולים להיות גזענים. הגזענות מובילה לטימטום. חלק מהקבוצות ״השחורות״ הרדיקליות לא ראו בברק אובמה שחור כי "רק" אביו מקניה ואמו לבנה, רחמנא לצלן.
הימין הניאו-נאצי דוגל בעליונות הלבנים. יהודי לא נחשב בעיניהם ללבן, אלא ליצור דוחה ומסוכן. לעומת זאת, קבוצות זהותניות רדיקליות רואות ביהודים "לבנים", ולכן בהכרח חלק מהצד הפריבילגי, המסוכן והאשם תמיד. אלה ואלה גזענים.
פוליטיקת הזהויות לא שואפת לתיקון חברתי באמצעות חלוקה הוגנת יותר של העושר דרך המנגנונים של מדינת רווחה, אלא יוצרת קווי תיחום חדשים כביכול, על פי צבע וגזע, דת ומגדר. למעשה מדובר באותם קווים נצלניים וגסים של פעם: הפרדה גזעית במקום צדק חברתי. כך הורסת פוליטיקת הזהויות את מדינת הרווחה ומעמיקה את הפערים החברתיים, שלמען תיקונם היא כביכול פועלת. המרוויחים הגדולים ממנה הם האוליגרכים והפוליטיקאים של ההון הגדול. עדות וגזעים מתקוטטים זה עם זה, במקום להתאחד מול מי שדופק אותם.
הדרך להילחם בקיפוח חברתי היא לא בהתבדלות אתנית ושנאה כלפי כל האחרים. אבל פוליטיקת הזהויות מעודדת כל שבט ותת-שבט ונכד של שבט להתכנס בתוך עצמו ולעסוק בקיפוח שלו בלבד. הכל כמובן פשטני מאוד: אתה שחור או לבן. יהודי או מוסלמי. אישה או גבר. הומו או סטרייט. אל תעז לערבב מחאות. ואין גם דרך להיחלץ מהתיוג. נולדת להורים לבנים, אז אתה "לבן" פריבילג ונצלן. ומה אם אתה דווקא עני? אל תעז להציג מורכבויות.
תנועות שמאל דמוקרטיות בכל העולם וארגונים יהודים שיצאו בחריפות נגד מיתקפת הרצח של חמאס ופועלים לשחרור החטופים, וגם קוראים להסדר מדיני לאחר המלחמה, מותקפות מכל הכיוונים. הקבוצות הרדיקליות מגנות אותן על התמיכה ישראל, ובימין מגנים אותן על התמיכה בפלסטינים. זה מה שעובר עכשיו על ג'ו ביידן ועל אולף שולץ ועל שתי המפלגות שלהם, החשובות ביותר בעולם המערבי: המפלגה הדמוקרטית בארה"ב והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה. שתיהן סופגות מכות עזות כתוצאה מתמיכתן האמיצה בישראל וגם בהסדר מדיני. לפוליטיקת הזהויות העלובה יש בזה חלק נכבד, והיא סוללת את דרכו של הימין.
פורסם ב״הארץ״.