כבר מזמן הפסקתי להקשיב "למתונים" בקואליציה. דווקא יש כאלה, כמה ח"כים ושרים, ולטענתם הם מזועזעים מהמצב. אבל הזעזוע שלהם הוא העליבות בהתגלמותה. כי הם פחדנים. לכן אין להם שום השפעה. כמה מהם מודים בזה בשיחות פרטיות. הם מפחדים פחד מוות שאם יגידו מה שהם חושבים על נתניהו וממשלת ההפקרה, או יעזו להצביע על פי ההיגיון והמצפון, מכונת הרעל תחסל אותם.
אז שיהיה ברור: הטינופים שלהם על נתניהו מאחורי הקלעים וההדלפות שלא לייחוס, לא יינָקו אותם מאחריות להפקרה. האצבעות שלהם משמרות את נתניהו ומגבות את מדיניות ההפקרה בדיוק כמו האצבעות של סמוטריץ' וסטרוק. והאצבעות האלה, ממש כמו האיומים של בן גביר, חרצו למוות את גורלו של הירש גולדברג-פולין, ושל כל שאר החטופים שנרצחו או יירצחו בשבי. הדם גם על הידיים שלהם.
הירש הופקר שלוש פעמים. הופקר – כי בכל פעם זו היתה מדיניות מכוונת של נתניהו וממשלתו. הפעם הראשונה היתה ב-7 באוקטובר: תוצאה ישירה של מדיניות "חמאס הוא נכס", וכפועל יוצא מזה – התעלמות פושעת מההתראות שחמאס נערך להתקפה.
הירש הצליח להימלט מאתר הנובה יחד עם כמה חברים ירושלמים: ענר שפירא, יועד פאר ועדי קאופמן. הם ניסו להסתתר במיגונית בצומת רֵעים. בסך הכל נדחסו למיגונית הזעירה הזו 27 איש. בעמידת גבורה, בידיים חשופות, הם הצליחו להדוף את המחבלים במשך 40 דקות – זמן נצח בנסיבות כאלה. גם אחרי שענר נהרג והירש איבד את ידו בפיצוץ, נצורי המיגונית המשיכו במאבק. הבאתי את העדויות וההקלטות שלהם, דקה אחר דקה, בספר שכתבתי על המיגונית הזו. הם התקשרו למשטרה, לצבא, לכל גורם אפשרי, והתחננו לעזרה. אף אחד לא בא. התחנונים שלהם קורעי לב.
הירש נחטף מתוך המיגונית יחד עם אליה כהן, אלון אהל ואור לוי. בין הגופות במיגונית הסתתרו כמה ניצולים ופצועים שגססו. במשך שעות הם המשיכו להתקשר לעזרה. שיחותיהם למשטרה ולצבא מתועדות. אבל אף אחד לא בא. רק אחרי שעות ארוכות חולצו הניצולים על ידי כמה אזרחים שהגיעו לשם במקרה. עבור הגוססים זה היה מאוחר מדי. משפחות הנרצחים לא קיבלו שיחת טלפון מנתניהו, גם לא משריו, גם לא "מהמתונים". איש מהם לא בא לנחם. חלק מהמשפחות אפילו לא קיבלו הודעה שבנם או בתם נרצחו, עד עצם היום הזה. קשה להאמין, אבל זו האמת.
הירש וחבריו הופקרו בפעם השניה כאשר במשך חודשים ארוכים, נתניהו וסייעניו טירפדו את כל ההצעות לעיסקה. לפני פסח התקבל אות חיים מהירש: סרטון וידיאו. הוא סיפר על התנאים הקשים בשבי, על הסבל שלו, הפציר בנתניהו להתקדם לעיסקה. לשווא. גם ביידן לחץ על נתניהו לפעול לשחרור החטופים. נתניהו טירפד. אם ראש ממשלת ישראל היה עושה למען החטופים, אזרחים ישראלים, עשרה אחוז ממה שנשיא ארה"ב עושה – הם כבר היו כאן, חיים.
בפעם השלישית הירש הופקר כשהמגעים לעיסקה ירדו לפרטים ולרשימות. הירש היה ברשימה שחמאס הסכים לשחרר. אבל נתניהו שוב אמר לא. הוא הוזהר שזה יעלה בחיי החטופים, אבל האינטרסים הפוליטיים הכריעו. הירש נרצח בידי טרוריסטים מתועבים. הם אשמים במותו, נתניהו וסייעניו אשמים שהפקירו אותו בידיהם.
ח"כ נעמה לזימי שאלה את הרב ויו"ר ועדת הכספים משה גפני איפה המוסר היהודי שלו. איך הוא מסוגל לעמוד מנגד. גפני נאנח והרכין את ראשו. זו הרי מצווה מפורשת מהתורה: "לא תעמוד על דם רעך". כל ילד משנן את זה. אבל התקציבים שנתניהו וסמוטריץ' מעתירים עליו, חשובים לו יותר. כן, אלה דברים קשים, אבל לאמא רייצ'ל קשה יותר.
היא דתייה. בנה הירש בחר אחרת, אבל הקפיד מאוד לכבד את הוריו ואת אורח החיים הדתי שלהם. לכן רייצ'ל היתה משוכנעת שהוא יחזור. הרי זו אחת מעשרת הדיברות, הסבירה לי – "כבד את אביך ואת אמך, למען יאריכון ימיך". והירש כל כך מכבד את אביו ואמו, אז בטוח שצפויים לו חיים ארוכים…
יהי זכרך ברוך, הירש יקר, ילד של אהבה ושלום. וכל האחראים למותך – לא תינָקו מהדם הזה.
פורסם ב"הארץ".