נגמרו התירוצים והסתיימו העמדות הפנים סביב שולחן הפוקר. טראמפ פותח עידן מדיני חדש, והגיע הרגע במשחק בו צריכים לחשוף את הקלפים – מימין וגם משמאל. ״מה יגידו האמריקאים״ כבר אינו השוט המבהיל או המחסום המאיים בפני מהלך התנחלותי וסיפוחיסטי של הימין. מאידך, ״מעמדנו בארה״ב״ אינו יכול להיות המניע או המטרה להסדרים וצעדי שלום של השמאל. בעידן טראמפ ישראל תיאלץ ליזום, להכריע, ולבצע בעצמה, על פי השיקולים והאינטרסים שלה, את המהלכים לעיצוב דמותה, גבולותיה, ויחסיה עם הפלסטינים. בלי להיתלות באילנות חיצוניים, כאיום או כעידוד, וכמובן לשאת במלוא האחריות להכרעות הללו.
בתכלס זה אומר, למשל, שאם ישראל תחליט לספח שטחים, או תחיל את הריבונות הישראלית על התנחלויות, מימשל טראמפ לאו דווקא יעמוד על רגליו האחוריות כדי לבלום מהלך כזה. ואם ישראל תנקוט במהלך מדיני לכיוון הסדר עם הפלסטינים, וושינגטון לאו דווקא תצא מגדרה משמחה ותושיט את מלוא העזרה כפי שעשתה בעבר. התדרדרות או שיפור ביחסים עם הפלסטינים לא בהכרח יביאו להתדרדרות או שיפור ביחסים עם ארה״ב. למעשה, כל עוד לא יוכח אחרת, הנחת העבודה היא שהסכסוך הישראלי-פלסטיני נדחק ממקומו הבולט במישוואה המדינית בין ישראל לארה״ב, וחדל לככב בסדר היום הבינלאומי של אמריקה.
האמת, שגם בעבר זו היתה בעצם מהות הדברים. כן, היתה עמדה אמריקאית חד-משמעית של כל הממשלים בעניין השטחים, והיו הגינויים המוכרים היום-יומיים כמעט של מחלקת המדינה נגד ההתנחלויות, ואלף ואחד מסרים הועברו בעניין, והשגרירות נותרה בת״א, ולסיום היתה גם הימנעות במועצת הביטחון ונאום קרי. אלא שמאות השכונות וההתנחלויות שקמו ומאות אלפי הישראלים שמתגוררים בהן, למרות העמדה האמריקאית הכל-כך ברורה ונחרצת, הן ההוכחה החותכת לכך שבפועל ארה״ב איפשרה לישראל לעשות זאת, בעודה מעניקה לה כל העת גיבוי ביטחוני וכלכלי מופלג ונדיב מאין כמוהו.
כעת, הוסרו המסיכות. בוושינגטון החדשה אין עניין, אפילו לא למראית עין, במצוקותיהם של הפלסטינים או בחוסנה הדמוקרטי של ישראל. יש בימין מי ששמחים על השינוי, אפילו צוהלים. לדידם, נפלה לחיקם הזדמנות הסטורית לספח את השטחים. הם אמנם יודעים היטב שסיפוח כזה ישים קץ מיידי להסכמי אוסלו, יחסל את הרשות הפלסטינית, ויטיל כיבוש ישראלי ישיר על מיליוני פלסטינים. אך הם מתחמקים מההשלכות ומטייחים את התוצאות. לחסידי הסיפוח אין כל תשובה לחידלון המוסרי בדיכוי של עם אחר ולקשיים העצומים כתוצאה מהשליטה והאחריות על מיליוני תושבים נעדרי זכויות אזרח בסיסיות. זו תהיה מפלצת אפרטהייד שאין לה דבר עם הרעיון הציוני של מדינה דמוקרטית לעם היהודי. העובדה שהשוט הבינלאומי נחלש בעידן טראמפ, אסור שתרפה את ידי המתנגדים למהלכי האסון של סיפוח ללא זכויות.
גם השמאל אינו פטור מהתמודדות נוקבת. בהיעדר תגמול או נזק ביחסים עם ארה״ב, קידום התכניות המדיניות של השמאל אינו יכול להיות משווק יותר כאמצעי לשיפור מעמדנו בעולם. במשך שנים זה היה נימוק מוביל בכל ויכוח ובכל דיון. מזה זמן אני סבור שזה היה נימוק שגוי, שפגע בעמדת השמאל. לא שיכנעו לגופו של עניין, דחקו הצדה את העניין המוסרי, והשתמשו בכל מיני נימוקים תועלתניים, ובראשם ״מעמדנו בעולם״. לאורך השנים, הציבור נוכח לדעת כי אין ממש באיום העולמי הזה. עכשיו, תג המחיר הבינלאומי שהוצמד לכל פעולה של הימין, נתלש. האם פירוש הדבר שהצורך בהסדר עם הפלסטינים נעלם? לחלוטין לא. האם העובדה שטראמפ אדיש לזכויות אדם, משמעותה שמותר או צריך לפגוע בזכויות אדם? לחלוטין לא. צריך יהיה לשכנע את הישראלים בצדקת ההסדר עם הפלסטינים לגופו, בלי איומים בצונמי בינלאומי, שכבר לא יתרחש.
יידרשו מאמצים רבים וגם פתיחות גדולה כדי להתמודד ביושר עם השאלה האם פתרון שתי המדינות, לגופו, כאן ועכשיו, עדיין ריאלי? האם בהיעדר השוט הבינלאומי, יש עדיין סיכוי לחזון שתי המדינות? אני משוכנע שכן. צריך לחזור למושכלות היסוד ולומר את הדברים בבירור ובביטחון: הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא בראש ובראשונה הבעיה של הישראלים והפלסטינים. לא של ״העולם״. הישראלים והפלסטינים הם שצריכים לפתור אותו, כדי שנוכל לחיות כאן. שתי התנועות הלאומיות – התנועה הלאומית היהודית שהיא הציונות, והתנועה הלאומית הפלסטינית – שתיהן לגיטימיות. רוב היהודים רוצים מדינה משלהם, וכך גם רוב הפלסטינים. זו שאיפה לגיטימית, כל עוד היא מבוססת על ערכים דמוקרטיים. הדרך היחידה לספק את המאוויים הלאומיים של שני העמים, ולאפשר חיים הגונים בכבוד בארץ הזו, היא באמצעות פתרון שתי המדינות. בין אם זה אכפת לדונלד טראמפ, ובין אם לאו.
פורסם ב״הארץ״