רותי הקטנה היתה בת 7 כאשר פונתה מחניתה. זה היה ביום בו הוכרזה המדינה: 14 במאי 1948. כל ילדי הקיבוץ המבודד שעל הגבול, פונו מחשש להתקפה מלבנון. הם הוסעו לחוף בנהריה, ומשם שטו בלילה ברפסודה עד חיפה, אוחזים זה בזה לבל יפלו לים.
75 שנה אחר כך, שוב נאלצה רותי, כבר סבתא, לעזוב את הבית בחניתה. היא לא רצתה להתפנות שוב. הזכרונות הכואבים מהפינוי הראשון ליוו אותה כל חייה. אבל כל הקיבוץ, כמו כל יישובי הצפון, עשרות אלפי תושבים, פונו.
כולם חשבו שמדובר בכמה ימים, אולי שבועיים, לא יותר. איש לא העלה בדעתו שהפינוי יימשך יותר משנה, כאשר היישובים הנטושים נכתשים באש חיזבאללה. ועדיין, עד עצם היום הזה, מפונים רבים לא חזרו לצפון.
״הבית בקצה המדינה״ מספר את הסיפור המטלטל של חניתה: ישוב חומה ומגדל ראשון בגליל המערבי שהוקם במאמץ עצום של התנועה הציונית והיה מפורסם מאוד כבר מיום הקמתו, דרך פינוי הילדים במלחמת העצמאות, ועד הפינוי הגדול של כל ישובי הצפון במלחמת 7 באוקטובר.
זה הספר הראשון שבוחן את האירועים בצפון: מחדלי הביטחון והפינוי, ההתפזרות של הקהילות, והשיבה המרגשת הביתה עם כל האתגרים הגדולים שלה.
תודה גדולה לכל החניתאים ששיתפו אותי בסיפורים המרגשים, ולכל שכניי וחבריי בצפון שעברו שנתיים קשות. ותודה ליד יערי ויד טבנקין ולתנועה הקיבוצית המפוארת.
חזק ואמץ!