במלון הקזינו עצום המימדים של שלדון אדלסון בלאס-וגאס, ״הוונציאני״ שמו, עוגנות גונדולות אמיתיות. הגונדוליירים מזמרים אופרטות איטלקיות, ומשיטים אותך ב״גראן קנאלה״, לאורך המסעדות וחנויות הפאר. הכל קורה בפנים, בתוך הקומפלקס הממוזג. אינך יודע אם זה יום או לילה, חורף או קיץ. השמיים הכחולים – מצויירים. הצמחיה השופעת – מפלסטיק ברובה. אבל הכסף אמיתי לגמרי.
ביציאה, בפינת המדרכה, שרועים חסרי בית. דמויות כבויות, עטויות סחבות. הם נמצאים בכל פינה, מקבצים נדבות, ממלמלים לעצמם. בלילה, הכל כאן נוצץ באור יקרות. אבל לא נעים להסתובב ברחוב, בוודאי לא לבד. השיכורים והמסוממים הנפלטים מהבארים והמועדונים, עלולים לזמן לך חווייה לא רצויה.
מדינת נוואדה היא התגלמות החלום האמריקאי. הכל כאן חופשי. ההימורים, הזנות, האלכוהול. בעיקר אתה חופשי לאבד את כספך. וכשזה קורה אין שום רשת ביטחון. אתה ברחוב, פשוטו כמשמעו. זה המשחק, אלה הכללים, ואדלסון לא המציא דבר. הוא בסך הכל מנצל את נפלאות השיטה. מחוז קלארק בו נמצאת לאס-וגאס רשם קפיצה חדה במדד ג׳יני – מדד אי-השיוויון. בשנה אחת הוא טיפס ל-0.6. באילו עוד מקומות יש נתון כזה? בברזיל, למשל, הנאנקת תחת סרטן השחיתות והפערים החברתיים.
איך להגדיר מדינה כמו ארה״ב שבה לכמה משפחות יש יותר כסף מכל תקציב החינוך, למשל? זה לא ייאמן: ל-20 העשירים של אמריקה, 20 אנשים בשר ודם, יש יותר הון מכל התקציב לבתי הספר הציבוריים במדינה. אין פלא שהחינוך הציבורי, כמו הרפואה הציבורית, מידרדרים, ומיליוני אמריקאים גדלים בבורות ובבריאות לקויה. לא תראו אותם בהפקות הנוצצות של הוליווד, הם מאחורי המסך: עם שיניים רקובות, סכרת, ואחוזי תמותה גבוהים. האם מדינה בפערים כאלה היא בכלל דמוקרטית? מי שמובילים את רשימת ה-20 הם ביל גייטס הנצחי והגורו החדש ג׳ף בזוס. חותמים אותה אדלסון (״לא נורא אם ישראל לא תהיה דמוקרטית״), ומייד אחריו ג׳ורג׳ סורוס. זה עשה את הונו בהימורים, והשני בקרנות גידור, שזה בערך אותו הדבר.
רבים, גם בישראל, סולדים מההשתוללות של תאגידי ענק ומההקצנה חסרת התקדים של ריכוז העושר בידי כמה משפחות. אך חלקנו סובלים מתחושת נחיתות ומפנימים את הצגתנו כתמימים: כאלה שמאמינים בצמצום פערים, בהגברת השיוויון… ״איזה נאיבים – תראו את צפון קוריאה״. הנכס הגדול של החזירות הכלכלית הוא התקבעות התפישה שזו דרכו של עולם וזה ״טבע האדם״. כל מי שיוצא נגד השיטה הוא ילד חולמני במקרה הטוב או חתרן מסוכן במקרה הרע. אלה ואלה, קובעים ״המומחים״, יתפכחו בבוא היום ויבינו שאלה ״חוקי הכלכלה״: כל אחד לעצמו. זו ההשחתה הגדולה, והיא קשה הרבה יותר מאשר מעטפה עם דולרים או צ׳ופרים שמשלשלים לאיזה בכיר. זה הנשק בידי חבורה של אינטרסנטים המכונים “מנהלים”, המחלקים לעצמם משכורות מופרעות ומהמרים בכסף ציבורי על עסקאות הזויות. כשהעסק קורס, כמו ״טבע״, לא הם משלמים את המחיר אלא העובדים והחוסכים, ועדת המתרפסים עוברת לכרכר סביב גביר אחר.
החלופה להשחתה הזו איננה משטרים מנוולים כמו בברית המועצות, צפון-קוריאה, או איזו דיקטטורה אחרת. מי שמטיח בך את ״צפון קוריאה״, מתעלם מכך שהמדינות המובילות באיכות החיים הן בעלות מערכת סוציאל-דמוקרטית מפותחת עם בריאות, חינוך ודיור ציבוריים, עבודה מאורגנת, ורשת הגנה חברתית. התייחסות לקיום האנושי במונחים של חברה ולא כאוסף של טורפים, היא דווקא גישה מפוכחת להפליא. משום שהיא לוקחת בחשבון את כלל בני האדם ולא רק קומץ. זה המבחן העיקרי של דמוקרטיה.
פורסם ב״הארץ״.