בלי פוליטיקה

למחרת ההפגנה נגד יוקר המחיה, סיפר לי בחור שהוא שקל להשתתף, אבל לבסוף ויתר, כי חשב ש״זה פוליטי מדי״. שנים אני שומע את זה. אין פעיל שלא מכיר את הניג׳וס הקבוע שמלווה כל פעילות מחאה: ״בלי פוליטיקה״. לפעמים זה מגיע אפילו מצד משתתפים במחאות שזועמים על מה שמריח להם ״פוליטי״ מדי — למשל, דגל סורר או חולצה של מפלגה כלשהי. הם נחרדים מכל סימן שחורג מהקו ״המאחד״, כביכול, שהם מנסים לשוות לאירועים. ״אתם מרחיקים את העם״, ״התקשורת תצלם רק אתכם״, ״אתם הורסים לנו/תופסים עלינו טרמפ״. לעתים התגובה אלימה: קריעה, דחיפה, קללות, אפילו מכות. כשהמשטרה עושה את זה למפגינים, הם מוחים, ובצדק. אבל לעתים הם עצמם עושים את זה למפגינים אחרים — אבסורד מטורף.

התביעה ״בלי פוליטיקה״ היא רעה חולה שמסרסת את הזירה הציבורית. היא צבועה ושקרית. היא גם הכלי היעיל ביותר להשתקת מחאות. קודם כל כי היא האמא של הפוליטיקה. הטענה שמחאה נגד השחיתות, אירוע אזכרה לרצח רבין, הפגנה נגד שוד הגז, זעקה נגד גזענות כלפי אתיופים או אפליית להט״ב — שכל אלה ודומיהם צריכים להיות ״לא פוליטיים״ — היא סופר־פוליטית כשלעצמה.

אם לשפוט על פי התגובות בשטח וגם באולפנים, ״בלי פוליטיקה״ היא סיסמה מאוד אפקטיבית. מדוע? כי ההתקפות על הדמוקרטיה ובמיוחד הדה־לגיטימציה של השמאל הצליחו. אנשים רוצים למחות, אבל פוחדים שחלילה יזהו אותם כפוליטיים, או חמור מזה — כשמאלנים, שזה אומר חובבי ערבים בישראלית מדוברת. אבל ״בלי פוליטיקה״ משמעו בריחה מכל דבר, כי הכל פוליטי, בטח מאבקים חברתיים. הרי זה לב הפוליטיקה: אופן חלוקת העושר בחברה.

האם ימנים ושמאלנים לא יכולים לשתף פעולה בעניינים שנמצאים ״בקונסנזוס״ כמו המאבק בשחיתות או יוקר המחיה? בוודאי שכן, אבל זה מורכב וטעון. כי גם העניינים האלה אינם באמת בקונסנזוס. אין שום תמימות דעים, וגם לא צריכה להיות. זו דמוקרטיה, יש ויכוחים נוקבים, ואין טעם לטשטש אותם. ממילא אף אחד לא קונה את זה.

רבים משתמשים במלה ״פוליטיקה״ כדי לתאר מפלגות, ובעצם לא רוצים שיוך מפלגתי ולא רוצים פוליטיקאים במחאות והפגנות. גם זה שגוי לגמרי, אבסורד מוחלט. הרי בסוף יש בחירות וצריך להצביע. למי מצביעים? למפלגה. אז אפשר לצעוק ״שהשיטה רקובה״ וצריך לזרוק את כל חברי הכנסת, אבל גם כדי לעשות את זה, צריך קודם כל להיבחר, וזה עובר דרך הפוליטיקה והמפלגות.

יש כאלה, בעיקר בשמאל, שחושבים שאם לא יהיה זיהוי מפלגתי, אם האמירות יהיו רכות, ״מאחדות״, והאירוע יהיה ״מאוזן/ממלכתי״ — אז הם יצליחו לבלבל את הציבור שלא יחשוד שזה שמאל, ואולי, איכשהו, בדרך לקלפי הציבור שוב קצת יתבלבל, ואז יהיה שינוי. לתופעה העגומה הזאת קוראים פחדנות. אם אתה מסתיר את דעותיך ומקפל את דגליך, איך אתה יכול לצפות שמישהו אחר ייתן בך אמון? איזו מין מחאה היא זו אם היא מצנזרת את עצמה?

באופן פתטי גם המפלגות הפנימו את ״בלי פוליטיקה ובלי פוליטיקאים״. במקום שהן עצמן ייזמו את המחאות ויארגנו את ההפגנות, הן נגררות אחר יוזמות מהשטח ומסתתרות מאחורי הפגנות ״לא פוליטיות״. כדאי להבין: פעילי שטח נחוצים לדמוקרטיה כאוויר לנשימה, אבל גם המפלגות חיוניות. פעילים ומפלגות שלא מבינים את הצורך לשתף פעולה — גוזרים על עצמם קשיים גדולים. מי שאומר ״בלי פוליטיקה״, מראש יוצא למחאה בתחושת נחיתות ובידיים קשורות. זה סירוס עצמי. כי ״בלי פוליטיקה״ פירושו שאין צורך בשינוי פוליטי, ובלי שינוי פוליטי אין שינוי.

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *