על הטרקטור המיטלטל בחזרה למשק, לאחר עוד יום עבודה בשדות, שני הברנרדים של הקיבוץ ניהלו את הוויכוח הקבוע: איפה תהיה המהפיכה הבאה באמריקה. "זה יקרה אצלנו בדרום. צ׳ה ידאג לזה", הכריז ברנרדו, חבר הגרעין מארגנטינה. "ואני אומר לך שאצלנו זה כבר קורה", התעקש ברני, המתנדב מברוקלין. "אנחנו דור המרד: ההתנגדות לווייטנאם, הכוח השחור, ילדי הפרחים". אורי, מוותיקי המשק, הביט בהם בגיחוך. "מהפכנים קטנים שלי, מה אתם מקשקשים? פה כבר עשינו את המהפיכה. עכשיו התור שלכם לשמור עליה”.
השיחה הזו לא התקיימה מעולם, אבל דומות לה כנראה שכן. באמצע שנות ה–60׳, הגיע ברני סנדרס לקיבוץ. הסיפור הזה לא היה יותר מאנקדוטה חביבה, לולא סנדרס עצמו הגדיר אותו כ"חווייה המכוננת" של חייו. משום כך להוטים הכל לאתר את הקיבוץ המדובר, בנסיון להתחקות אחר מה שהפך את סנדרס למי שהוא כיום: סוציאליסט נחוש המזעזע את אמות הספים של הפוליטיקה האמריקאית.
התחקירנים הנוברים בארכיוני הקיבוצים יכולים לנוח. בין אם זה היה שער העמקים בצפון או ניר עוז על גבול הרצועה, ברור שהמתנדב הצעיר כבר היה בשל לחלוטין מבחינה פוליטית כשהגיע לשם. הוא הספיק להצטרף לשורה של ארגונים רדיקליים בארצות הברית, וצבר נסיון אקטיביסטי עשיר בתנועה לזכויות האזרח, כולל הפגנות ומעצרים. ממש לפני בואו לארץ, השתתף במצעד לוושינגטון והאזין למרטין לותר קינג שקרא בקול גדול "יש לי חלום”.
אז מהי החווייה ה"מכוננת" שעבר בקיבוץ? סביר להניח שזה היה המפגש: מפגש בין אידיאולוגיה לבין המאמץ להגשמתה. סנדרס הוא תוצר מובהק של השמאל הפועלי היהודי באמריקה. כבן למשפחה ענייה, תחת צלה הכבד של השואה, הוא מצא בישראל הצעירה לא רק תקומה לאומית יהודית, אלא גם חתירה לחיי שיתוף ושינוי חברתי. עבור בחור שנאבק בשוטרים בהפגנות נגד הפרדה גזעית בבתי הספר, שבא ממדינה שבה "סוציאליסט" הוא סוג של גידוף, הציונות הסוציאליסטית של השומר הצעיר אכן היתה חווייה מכוננת. ולא רק עבורו. עם כל הקשיים והטעויות, ישראל ההיא היתה מוקד הזדהות ששבה את הלב.
המפגש המסעיר בקיבוץ מדגיש עד כמה רחקנו אלה מאלה, היהודים בישראל ובעולם. המוני הצעירים היהודים שנוהרים לאסיפות הענק של סנדרס שוב אינם רואים בישראל עם הכיבוש והגזענות, יעד נכסף. ודאי שלא מודל אידיאולוגי. ואילו הכוחות השולטים בישראל כיום, בזים ליהודי כמו סנדרס, אינם מבינים את עולם הערכים שלו ושל תומכיו, ומביעים חשש גלוי מהתחזקותו. בעיניהם, עדיפים אוונגליסטים פנאטים שמעוררים חלחלה בקרב היהודים. הרי מה יגיד נתניהו לסנדרס אם ייפגשו? יערוך לו חווייה קפיטליסטית מתקנת ויספר כיצד העלה את ישראל לצמרת המדינות במדד האי־השוויון, ואז יאזינו יחד לתוכנית של יורם שפטל? "אני לא חסיד גדול של נתניהו", מודה סנדרס, ומספר כי כיהודי תמיד נשא עיניו אל מנהיג ישראלי אחר: בן־גוריון “הסוציאל־דמוקרט".
אין לדעת כיצד יסתיים המרוץ של סנדרס. אך כבר ניתן לקבוע כי כי הוא מהיהודים הבולטים בפוליטיקה האמריקאית לדורותיה. אנחנו אמורים להיות גאים בו, ולשמוח על הקשר המיוחד שלו למקום הזה — קשר שהוא מהות הציונות. למרבה הטרגדיה, התחושה בירושלים הפוכה. מה זה אומר על סנדרס? כלום. ערכיו לא השתנו. ציבור ענק נוהה אחריהם. מה זה אומר על ישראל? הכל. ערכיה עברו שינוי עמוק והיא מרחיקה מעליה חלק ניכר מהיהודים.
פורסם ב״הארץ״.