אקספרס אבו דאבי

אפשר להתייחס לעניין בציניות, ויש סיבה טובה. הנאשם מס׳ 1, ובעיקר פטרונו בוושינגטון, זקוקים בדחיפות להסחת דעת, להישג כלשהו, לכותרות מחמיאות. איזשהו משהו הרחק-הרחק מהמשבר הכלכלי, מהעננה הפוליטית, מההפגנות הסוערות וההסתבכות המשפטית, ובעיקר מהקורונה שישראל וארה״ב מככבות בצמרת הרשימה האדומה שלה. ״הסכם היסטורי עם איחוד האמירויות״. וואלה.

אז אפשר להיות ציניים, וכאמור יש סיבה, אבל אפשר גם לראות בזה הישג ואפילו להיות טיפה אופטימיים. קודם כל ללב העניין: גם אם באמירויות לא ממש סופרים את הפלסטינים, עדיין התנאי הראשון שלהם לכל התקדמות עם ישראל היה ביטול ברור ומוצהר של תכניות הסיפוח בשטחים. שום מדינה ערבית לא יכולה להשלים עם מהלך כזה. מאחז העיניים מבלפור אמנם ניסה להחליק את העניין, אבל טראמפ בדרכו הגולמנית, שם לעניין קץ: ״הסיפוח ירד מהשולחן. נקודה״. זה בדיוק מה שאמרנו לאורך כל הדרך: הסיפוח מסוכן ויחסום כל התקדמות מדינית.

זו התפתחות משמעותית ביותר. הרי בחודש שעבר הסיפוח היה אמור לצאת לדרך, כהמשך ישיר לתכנית טראמפ. זה היה גם הנושא המהותי היחיד שנתניהו התעקש להכניס בהסכם עם כחול-לבן והעבודה: תחילת סיפוח ב-1 ביולי. כשיצאנו למאבק בסיפוח הארור, במשך חודשים נאבקנו בתקשורת מזלזלת ומול לובי ימני עם תמיכה אמריקאית נלהבת.

המאבק שלנו הצליח. הסיפוח שנולד במיזם הזוי בוושינגטון, בברית מתנחלית-אוונגליסטית, גם בא אל קצו בוושינגטון. הפה שהתיר הוא הפה שאסר. זה מוכיח שכל הכיוון של סיפוח, כיבוש, עימות – הוא חסר תוחלת.

כמה אנשי ימין מנסים לטעון שהסכם האמירויות מוכיח את הכשלון של עמדת השמאל על שטחים תמורת שלום (״הנה עשינו שלום, בלי שהחזרנו שטחים״…). בדיוק ההיפך. קודם כל, זה לא הסכם שלום, כי לא היתה לנו אף פעם מלחמה. גם אין בינינו שום שטחים במחלוקת, הרי אין בכלל גבול משותף. לכן אין פה עניין של החזרת שטחים. אבל כן יש, בפירוש, ויתור ישראלי על סיפוח השטחים, השטחים הפלסטיניים צריך להדגיש, והם נשארים הבסיס לפתרון שתי המדינות. הוויתור הזה, הכל כך משמעותי, הוא התנאי להתקדמות עם אבו דאבי. ועכשיו תחשבו, כאשר נשוב לדרך המו״מ, כאשר נדבר עם הפלסטינים ברצינות על פתרון, אילו דלתות והזדמנויות ייפתחו בפנינו באזור. וזו השורה התחתונה של פרשת האמירויות: המפתח לנורמליזציה ולהסדר אזורי, שיש לו פוטנציאל ענק עבור ישראל בכל התחומים, עובד דרך פתרון עם הפלסטינים. וזה גם הסכסוך העיקרי והקשה שלנו כאן, והמפתח לשלום ויציבות בארצנו.

כל הסיפור המפרצי הזה, לא מסיח את דעתנו, ולו לרגע, מהאתגרים כאן: המאבק על הדמוקרטיה והחזית הכלכלית-חברתית. הגשתי השבוע הצעת חוק שקובעת שאדם שנאשם בעבירות מסוג פשע, לא יוכל לקבל מנדט מהנשיא להקים ממשלה. אלא שבניגוד להצעה דומה של ״יש עתיד״ (שעלתה ונפלה השבוע במהלך סרק), בהצעה שלי יש עוד סעיף: ראש ממשלה מכהן, שהוגש נגדו כתב אישום, חייב לצאת לנבצרות עד סיום ההליכים נגדו. זו הנוסחה הנכונה להתמודדות עם השחיתות. ואם הנאשם מס׳ 1 חושב שההישג באמירויות, יוציא את העוקץ מהמחאה – הוא טועה.ֿ

לסיום, אני מבקש את עזרתכם בשני מאבקים חשובים שאנחנו תומכים בהם: המאבק של מורי היל״ה לנוער בסיכון, ומאבק הפרילנסרים. באיוולת וטימטום שאין כדוגמתם, הממשלה מאיימת לסגור את תכנית היל״ה, ואלפי תלמידים שזה הסיכוי היחיד שלהם, ייזרקו לרחוב. ממש כך. למה זה קורה? בגלל טירוף התקציב. הרי פיצוץ התקציב הוא הדרך היחידה של נתניהו לפרק את הממשלה בלי שיעביר את התפקיד לגנץ. לכן הוא מנהל את המשחק המופקר הזה, על הגב של המון אנשים טובים כמו מורי היל״ה.

בעניין הפרלינסרים, שנדפקו מכל הכיוונים במשבר הזה, אני מעלה השבוע להצבעה במליאה הצעת חוק – ״חוק הפרילנסרים״ – שמשווה את הזכויות שלהם לזכויות של עובדים שכירים. למה גרפיקאית או שליח שעובדים הרבה וקשה, כמו כל עובד אחר, לא ייהנו מההגנה על עובדים, כגון דמי מחלה? יותר ויותר אנשים הם במעמד של פרילנסרים, ובעתיד כנראה שמרבית העובדים יהיו כאלה. עוול גדול להפקיר אותם כך. הצעת החוק הועלתה לראשונה על-ידי חברתי שלי יחימוביץ׳, ולאחר מכן על-ידי אילן גילאון שלנו, ואנחנו ממשיכים במהלך הזה. זה לא מאבק קל. האוצר הארכי-קפיטליסטי מתנגד כמובן, אבל חיוני לעשות את זה, ואני בטוח שנצליח. כי זה מאבק צודק וראוי.

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *