המלחמה של קיבוץ חניתה: ראיון מיוחד עם ניצן הורוביץ | אתר התנועה הקיבוצית
ניצן הורוביץ פרסם לאחרונה את ספרו החדש "הבית בקצה המדינה"- הספר הראשון שנכתב על המלחמה בפריזמה של הצפון. בראיון מיוחד לקראת השתתפותו בכנס "אף על פי כן" הוא מספר על קיבוץ חניתה: סמל ציוני בולט מימי חומה ומגדל שהפך לזירת התמודדות עם הפצצות ושריפות חוזרות ונשנות, פינוי ממושך, מחדלים ביטחוניים ושאלות על עתיד ההתיישבות בגבול הצפון.
כשניצן הורוביץ – עיתונאי וסופר, ולשעבר יו"ר מרצ ושר הבריאות – מספר על ספרו החדש "הבית בקצה המדינה", הוא בוחר להתחיל דווקא מהסוף. מאתגר השיקום האדיר של הצפון לאחר המלחמה.
"כשמפנים את הגליל ליותר משנה, זה מעלה שאלות קשות. מה זה אומר על ההתיישבות? על הציונות? צריך היה צריך להחזיר את האנשים הרבה יותר מהר. במשך שנה וחצי ישראל יצרה בשטחה הריבוני רצועת ביטחון ריקה מתושבים, אירוע חסר תקדים בתולדות הציונות".
הורוביץ מספר, בספר הראשון על המלחמה הנוכחית שעוסק רק בצפון, על המחדלים, תחושת ההפקרה, וגם הכוח של קהילה מאורגנת במהלך תקופת הפינוי הארוכה ביותר בתולדות המדינה. הוא עשה זאת באמצעות ליווי של קיבוץ חניתה במהלך הפינוי הממושך, והקיבוץ הוא בעצם הדמות והגיבור הראשי בספר.
"מה, עוד פעם?"
"הספר מתאר את הסיפור הדרמטי של פינוי יישובי הצפון במלחמת 7 באוקטובר, ולאורך יותר משנה של פינוי. היות ופונו עשרות יישובים, הייתי צריך לבחור יישוב אחד כדי להתמקד בו, ודרכו להראות את הסיפור של כל הצפון".
היישוב שהורוביץ בחר הוא קיבוץ חניתה. קיבוץ שהוקם ב-1938, בעיצומו של המרד הערבי, כישוב חומה ומגדל ראשון בגליל, על גבול הלבנון. קיבוץ שכבר לפני קום המדינה, הפך לסמל של עמידה ציונית, של חלוציות, של יישוב הגליל, של סימון קו הגבול על ידי קו התלם.
"כל יישוב הוא מיוחד וחשוב, אבל אני בחרתי בחניתה בגלל הסמליות ההיסטורית שלה. לכן רציתי קודם כל לספר את הסיפור של הקמת חניתה, איך היא נהייתה כזה סמל, ודרך חניתה להראות מה שקרה בצפון מאז אותה שבת שחורה".
למשל, הוא אומר כדוגמא, זו לא הפעם הראשונה שהיה פינוי בחניתה. ילדי חניתה פונו במלחמת העצמאות בעקבות חשש לפלישה מלבנון, ולדברי הורוביץ, מדובר באתוס מכונן בקיבוץ שבלט גם במהלך הפינוי הדרמטי של ימינו. "הוותיקים אמרו 'מה, עוד פעם'? אבל הם לא ידעו שזה יהיה כל כך שונה. חשבו שזה ייקח כמה שבועות, גג חודשיים, וזהו. אף אחד לא העלה בדעתו שהפינוי יימשך זמן כל כך רב".
הורוביץ מתאר את הפינוי של חניתה ככאוטי. "הפינוי, בטח בחודשים הראשונים, היה מבולגן. משרדי הממשלה לא מצאו את הידיים והרגליים. הרבה מהדברים שהמפונים קיבלו לא היו בזכות הממשלה, אלא בזכות התארגנויות של הקיבוצים והתנועה הקיבוצית".
בגלל ההתמהמהות של הממשלה עם ההחלטה על פינוי הצפון והיעדר תכניות לפינוי מסודר, חניתה עצמה לא פונתה למוקד אחד – מה שיצר קושי עצום עבור הקהילה. "בהתחלה אנשים התפנו בכוחות עצמם, למשפחות או לכל מני פתרונות, והתפזרו ברחבי הארץ. רק אחר כך היה פינוי מרוכז וגם זה היה למספר מוקדים".
רק לאחר חודשים הצליחו לארגן מחדש מוקדי פינוי קהילתיים, מתוך רצון עז לשמור על המסגרת המשותפת. חלק מתושבי הקיבוץ התרכזו בניר דוד, עין חרוד איחוד, ועוד. "זה היה די מדהים שהצליחו בכלל לשמור על הקהילה למרות הפיזור הגדול. בגלל היכולת הארגונית של הקיבוץ, ושל התנועה הקיבוצית, הצליחו בסופו של דבר לרכז חלק גדול מהקהילה. אנשים ממש הסכימו לזוז שוב כדי להיות ביחד".
"אם חיזבאללה היה מצטרף למתקפה, הוא היה יכול להגיע עד הקריות"
אבל, מסייג הורוביץ, הסיבה להצלחה של חניתה, גם מבחינת החזרה הביתה, היא רמת הארגון של הקיבוץ, והיכולת הקהילתית הגבוהה, שבאה לידי ביטוי בפעילויות תרבות, ברווחה ובקשר לפרט. ליישובים אחרים שפונו – היה פחות, וכלפי המדינה- תחושת הנטישה הייתה קשה.
"בדרג הפוליטי לא הייתה התייחסות לצפון. לאנשים בצפון הייתה תחושה שהממשלה שכחה אותם," הוא אומר. "רק ברמה הבירוקרטית, למשל בכל הקשור לפיצויים ורשות המיסים, הורגש טיפול נאות. אבל מול הדרג הפוליטי – הייתה תחושה של הפקרה. גם בתגובה הצבאית בלבנון שלקחה הרבה מאוד זמן – יותר משנה לאחר תחילת הפינוי – בעובדה שנתנו ליישובי הצפון להיכתש ככה"
הורוביץ מספר שעוד לפני ה-7 באוקטובר היו מחדלי ביטחון קשים ביותר בגבול הצפון. "חומת הגבול לא הושלמה, מיגון היישובים לא בוצע, הנשק של כיתות הכוננות נלקח מהם – חוץ מבחניתה. והכי מדהים, זה שהערכת המודיעין הייתה שהאיום הגדול ביותר הוא מחיזבאללה, לא מחמאס, ולמרות זאת, בבוקר ה-7 באוקטובר היו בחניתה, למשל, ארבעה חיילים בלבד. כך שאם חיזבאללה היה מצטרף למתקפה, כפי שהוערך, הוא היה יכול להגיע עד הקריות".
במהלך החודשים הארוכים הללו, נשארו בקיבוץ כיתת הכוננות ועוד כמה תושבים שסירבו להתפנות. כיתת הכוננות המקומית, שהתעקשה לשמור את כלי הנשק, הפכה לאבן יסוד בהגנה על הקיבוץ יחד עם צה"ל. "גם כניסת הצבא, בכוחות גדולים, כולל טנקים, לתוך הקיבוץ – יצרה בעיות לא פשוטות והרבה מאוד נזקים. חניתה נמצאת בתוך יער. כיתת הכוננות ממש הצילה את הקיבוץ כמה פעמים משריפות שפרצו בגלל הנפילות".
"למה בכלל לגור בצפון?"
בסופו של דבר, סיפור חניתה אינו רק סיפור על יישוב קיבוצי קטן שנאבק לשרוד שנה וחצי של פינוי, אלא על לבו הפועם של גבול הצפון. סיפורו של הצפון עוד לא נגמר, זהו מאבק שמדינת ישראל עוד נמצאת בעיצומו. לא כולם יחזרו, סבור הורוביץ, וצריך להבין איך מביאים אנשים חדשים. וזו כבר שאלה חברתית.
"כשפינוי נמשך שנה וחצי, אנשים מוצאים עבודה אחרת, בתי ספר אחרים, איכות חיים אחרת. אנחנו צריכים, כמדינה, לשאול את השאלה – למה בכלל לגור בצפון? האם יהיו בו תשתיות ראויות, מערכות חינוך ובריאות טובות, תעסוקה? אלה שאלות הרבה יותר ותיקות מהמלחמה".