לפני כמה ימים פגשתי את מירי אלוני. זה היה במפגש תושבים במרכז העיר. אנחנו מכירים הרבה שנים. הרבה עצרות שלום, הרבה אירועי רבין. מירי תמיד שם. גם במערכה הזו על עתיד העיר שהיא אוהבת, היא מתייצבת בכל הלהט שלה.
רוב הערב, כמו רוב מפגשי התושבים שלנו, עסק בבעיות הבוערות: הצפיפות במערכת החינוך, התחבורה הקורסת, שוק הדיור הפרוע… הציבור מתקשה להאמין ביכולת שלו לשנות את המצב. אני רואה את זה בכל פינה בארץ. שנים ארוכות של הון-שלטון בעיריות עשו את שלהם, במיוחד ביחס לדירות: ככה זה ״השוק״, אי אפשר לעשות כלום, אי אפשר להציע דירות במחיר שפוי… נגזר עלינו לשעבד את רוב משכורתנו, במשך רוב חיינו, למען ארבע קירות ותקרה.
ישראל מחזיקה בשיא נוראי: מספר המשכורות הדרושות לקניית דירה. 135. שזה אומר, ששכיר עם משכורת ממוצעת שרוצה לקנות דירה ממוצעת, צריך לשים בצד את כל המשכורת שלו במשך 11 וחצי שנים. אם הוא רוצה גם לחיות בתקופה הזאת, והוא יכול להקצות רק שליש מהמשכורת שלו למען הדירה, הוא משתעבד במשכנתא רצחנית של עשרות שנים.
חשוב להבין: ישראל נמצאת בפער אדיר מול מדינות אחרות, והתוצאה היא פגיעה קשה ברמת החיים שלנו ובכל ההתפתחות הכלכלית והחברתית בארץ. בארה"ב נדרשות 60 משכורות בלבד כדי להגיע לדירה – פחות מחצי מישראל. בשבדיה, סמל מדינת הרווחה, נדרשות רק 30 משכורות לרכישת דירה – פחות מרבע מישראל. והנה עוד כמה דוגמאות: בגרמניה, בלגיה, וקנדה – נדרשות בין 42 ל-56 משכורות כדי לרכוש דירה, בבריטניה והולנד 70 משכורות: הרחק-הרחק מישראל.
האם מתגוררים שם חייזרים? או שאולי כל המדינות האלה הן עניות ומרודות עם בתים עלובים ולכן הם זולים יחסית לישראל המתקדמת? אתם כבר יודעים את התשובה. החייזרים זה אנחנו, או בישראלית מדוברת: אנחנו פראיירים.
לפני חמש שנים, היו נדרשות בישראל רק ("רק"…) 100 משכורות לרכישת דירה. מה קרה מאז? השכר הריאלי עלה ב-2% בלבד, ואילו הדירות התייקרו ב-45%…
"אני לא מבינה איך אנשים לא יוצאים על זה לרחובות", אמרה מירי, ובחורה צעירה שהאזינה לה, הוסיפה: "דווקא יצאנו לרחובות, אבל זה לא שינה כלום כי אותה הנהגה נשארה. הכי חשוב לצאת לקלפי – שם קורה השינוי". שתיהן צודקות כמובן.
ואגב, מי שחושב שיש לו דירה אז הוא מסודר וכל הסיפור הזה לא נוגע לו – פשוט חי בסרט. ערך הדירה שלו עולה, אבל גם הכל מסביב עולה, ואפילו יותר, והדירה שלו מתיישנת. ואם פעם ירצה לעבור, לשנות, אולי לשדרג – יתקשה לעשות את זה. ומה יעשו הילדים שלו כשייצאו מהבית? איך הם יחיו? ומה הוא עצמו יעשה כשיצטרך אולי לעבור לדיור מוגן ויגלה את המחירים המטורפים שם?
אבל הציבור מקבל את רוע הגזירה. אז מה אם בערים הכי מתקדמות בעולם יש דיור בר-השגה והעיריות עושות תכנון נכון שיוצר תמהיל של דירות, גדלים, ומחירים. אז מה אם אפילו פה, במיוחד פה, יש לנו היסטוריה עירונית מפוארת של בנייה ציבורית, הרי ככה בנו פה ערים, ועדיין בונים למיגזרים מועדפים (בשטחים, לחרדים…). והרי יכול להיות לנו עתיד עוד יותר מפואר בעזרת תכניות מצויינות, שכבר נמצאות בידינו, לדיור עירוני איכותי ונגיש…
לא, אומרים לנו. זה לא יהיה. למה? כי ככה זה. עבדים היינו, ועבדים אנחנו, משועבדים לטייקוני נדל"ן ולשלוחיהם בעיריות. הם היחידים שמרוויחים מכל הטירוף הזה. הם והמאכערים למיניהם במסדרונות השחיתות של הבירוקרטיה המסואבת.
במהלך הערב הצגתי את תכנית הדיור שלי שמבוססת על תכנון ובנייה חכמים של העירייה. בתל-אביב זה ממש מתבקש כי רוב הקרקע היא ציבורית, חלקה אפילו בבעלות ישירה של העירייה, וכל הסמכויות בידיה. ובסוף, כאילו משהו השתחרר, והדוגמאות החלו לזרום מאליהן. אלוני ובעלה סיפרו איך בניו-יורק, מעוז הקפיטליזם, העירייה הקימה פרויקטים מאוד מבוקשים, במחיר שפוי, והם עצמם גרו בדירות האלה. דן שעבד באמסטרדם סיפר לי שרוב הדירות להשכרה שם הן בבעלות גורמים ציבוריים שמתחשבים גם במחיר, ואסתר הגמלאית סיפרה על דיור מוגן עירוני ומסובסד בו מתגוררת אחותה בצרפת, ואיך בארץ גרמו לנו להשתעבד לשוד הנדל"ן הגדול, כאילו אין דרך אחרת.
אז זה יכול להיות אחרת. נכון, זה לא יהיה קל ולא יקרה ביום אחד. יהיה מאבק קשה מול טייקוני נדל״ן שהתרגלו למכירת חיסול של נכסי הציבור ולרווחים דמיוניים על חשבון הציבור. אבל אני יוצא למאבק הזה מפוכח, עם נסיון עשיר במהלכים כאלה, כי אני מאמין שצריך ואפשר להוביל את העיר בצורה צודקת. זה התפקיד האמיתי של ראש עיר, תפקיד שנזנח ב-15 השנים האחרונות: לייצג את האינטרס של התושבים מול מי שרוצים לשדוד אותם.
ואגב, בעירייה יודעים היטב שנגרם עוול לתושבים, ועכשיו לקראת הבחירות מנסים לטשטש את זה בעזרת תעמולה חסרת בושה. לפתע עושים מסע פירסום ראוותני, על חשבון התקציב העירוני, לכמה עשרות (!) יחידות לדיור בר-השגה. פתאום הבניין המדהים ברחוב דב הוז, "בית צעירות המזרחי", שעמד נטוש ומופקר שנים רבות, זוכה לטיפול. זה לעג לרש וזריית חול בעיניים, ובעיקר זה מראה שחולדאי יודע בדיוק מה הציבור רוצה והיה יכול לעשות זאת כבר מזמן, אבל חולדאי לא שם. הוא שותף מלא לשוד הגדול.
כשאותי מנסים לשדוד, אני לא מפנה את הלחי השנייה. כי מה שקורה פה עם הדיור, יקרה בעוד כמה שנים עם החינוך והבריאות. זה בדיוק אותו תהליך. ועכשיו יש לנו הזדמנות להגיב, לשנות. עכשיו זה בידינו.
השבוע השקנו את קמפיין הבחירות שלנו לראשות העיר ולמועצה. יש התלהבות גדולה. אני זקוק לכל אחת ואחד מכם: להתנדבות, טלפונים, חלוקת חומרים, תליית שלט, תרומה כספית, פעילות באינטרנט (חשוב!) – כל אחד לפי יכולותיו, וכל אחד יכול להביא את השינוי. ממש כמו ששרה מירי אלוני:
אל תגידו יום יבוא –
הביאו את היום!
כי לא חלום הוא.
שלכם, ניצן
(27.7.13)