מאז שאני זוכר את עצמי, כאשר סיפרו לי על השואה, תמיד הוסיפו שהעולם שתק. ״היהודים נשלחו לתאי גזים והעולם עמד מנגד״, הכריזה המנהלת בטקסי יום השואה, ונאנחה בדמעות גם סבתי שכל משפחתה החרדית הענקית נורתה, נשרפה, הורעלה, והורעבה בגיא ההריגה הנאצי. מתי מעט שהצליחו למלט את נפשם, פליטים רועדים, זכו בקבלת פנים עוינת במדינות ניטראליות, כמו שווייץ. על ויזות לאמריקה, לא היה מה לדבר בכלל. אותה סבתא, שכבר היתה בארץ, הגיעה עד הנציב העליון כדי להתחנן לאשרת כניסה עבור אמא שלה, שנותרה בפולין. לשווא. ״בפלשתינה אין מקום אפילו לחתול״, אמר לה הפקיד הבריטי הבכיר. אמה נרצחה, והמענה האכזרי בער בה עד יומה האחרון.
איך היה אפשר לשתוק? מדוע לא עצרו את ההשמדה, או לפחות הפציצו את מחנות המוות, את הרכבות ומסילות הברזל? הרי לקראת סוף המלחמה, כאשר המאזן הצבאי באירופה השתנה, היה אפשר לעשות זאת. חלק מיהודי הונגריה, למשל, היה אולי אפשר להציל מציפורני אייכמן. מאות אלפי אנשים. ואיך לא פתחו את השערים?
איך? הביטו בחאלב וראו איך. אסור להשוות? אז הנה, אני משווה. לגרניקה למשל – סמל האלימות הפאשיסטית במלחמת ספרד. רוצח המונים, בשאר אסד, בסיוע שליט ברוטאלי, ולדימיר פוטין, מטילים חביות נפט בוערות על בנייני מגורים, משטיחים בפצצות שכונות שלמות, ומשמידים בגז ילדים, זקנים, איכרים וסוחרים. כבר חמש שנים זה נמשך. חצי מיליון בני אדם נהרגו. יותר מארבעה מיליון נמלטו מהמדינה, עוד כפול מהמספר הזה, הפכו פליטים בארצם שלהם. ממש עכשיו נצורים מאות אלפי חאלבים, שעומדים בפני השמדה.
פשעי מלחמה? בוודאי. פשע נגד האנושות? אין ספק. והעולם שותק. יש אמנם קואליציה בינלאומית בסוריה, בהנהגת ארה״ב. היא אפילו פועלת במרץ, וכנראה שגם ביעילות, נגד דאעש ושאר ארגוני רצח מסוגו. מטרה ראויה בהחלט. אלא שדאעש אחראי לקמצוץ ממעשי הטבח, ההרס, וגלי הפליטים, שמחולל המשטר בדמשק ונותני החסות ממוסקבה.
חתן פרס נובל לשלום, ברק אובמה, לא הביא שלום. סוריה היא החמצה קשה, כתם על נשיאותו. נכון, הוא קיבל ירושה איומה מהרפובליקאים: בצה מדממת באפגניסטן ומלחמת שולל בעיראק. הדבר האחרון שרצה היה עוד הסתבכות במזרח התיכון. קשה להאשים אותו, אבל צריך: זו היתה חובתו. אם היה מגיב בנחישות מול זוועות אסד ופוטין כבר בהתחלה, יתכן שמלחמת הבלהות לא היתה מגיעה למימדיה הנוכחיים. היה אפשר, והדברים הוצעו ונדונו בזמן אמת, להכריז על אזור אסור בטייס בשטחי המרד בסוריה. ממש כפי שעשו בכורדיסטן העיראקית מול סדאם חוסיין. אך הדבר לא נעשה, ופוטין מתח את החבל עוד ועוד, עד שקרע אותו לחלוטין. מיליוני בני אדם משלמים מחיר בלתי נתפס.
כדי לא לעשות חיים קלים מדי לעצמנו, צריך להגיד שגם אנחנו שותקים. גם אנחנו, כמו כל האחרים, לא רוצים להתערב. העיניים שלנו תמיד מופנות לוושינגטון או פריז. למרות שאנחנו קרובים הרבה יותר, ויש לנו אמצעים. אבל אף אחד ששכלו בראשו, לא רוצה לצלול אל התופת הזו. האם מישהו מאתנו מוכן לסכן את עצמו או את קרוביו, וגם את ביטחון ארצו, במלחמה בארץ עוינת כדי להציל אזרחים שם ממלתעות משטר רצחני? האם אנחנו מוכנים לקלוט פליטים מסוריה? התשובה ברורה. אי-התערבות בסוריה, תוך שמירה על תיאום מול רוסיה, נחשבת לאינטרס מדיני וביטחוני ראשון במעלה של ישראל. זה קונצנזוס אצלנו, וזה מובן. מה גם שהתערבות ישראלית עלולה להחמיר את המצב. אבל צריך להבין, שזו התחושה גם במדינות אחרות, וכך חשו גם אז. מדוע לסכן חיילים אמריקאים או אנגלים, מדוע לבזבז אמצעי לחימה יקרים, למען הצלת אבק אדם? ב-1944 זה לא היה בראש סדר העדיפויות, ואפילו לא בתחתית. וגם לא ב-2016.
ובכל זאת, צריך להתערב. בוודאי לאחר ההפרה הגסה של הסכם הפסקת האש על-ידי אסד ובעלי בריתו. זו לא רק חובה מוסרית ראשונה במעלה אלא גם צורך אסטרטגי. אובמה יודע היטב מה טיבו של פוטין, וג׳ון קרי בקיא בפרטי הפרטים של הזוועה הסורית. עכשיו הוא מאיים כי אם יימשך הטבח בחאלב, ארה״ב ״תפסיק את המגעים״ עם רוסיה. איזה פחד. פוטין ממש נבהל, וההפצצות רק גוברות. בסוף השבוע קרי אף התנצל בפני האופוזיציה הסורית. פוטין מגחך.
יש להציב לפוטין גבולות ברורים, אחרת יפגע גם במקומות אחרים. הוא כבר מוכיח זאת במזרח אירופה. כוחה הצבאי והאמצעים הכלכליים של הקואליציה בהנהגת ארה״ב, גדולים לאין ערוך ממה שיש בידיו ובידי בן חסותו בדמשק. יש להכריז על אזורי הגנה אוויריים בסוריה, ולהגיב, גם באופן צבאי, נגד מי שיפגע בהם. את השמדת חאלב עוד אפשר לעצור. זה צריך להיות הקו האדום של ההשתוללות הרוסית. אם יש משהו שיכול אובמה לעשות בשלהי כהונתו – זה הדבר.
פורסם ב״הארץ״.