איך זה קרה?

כשפתחתי מסמך חדש במחשב כדי לכתוב לכם את הדברים האלה, שמרתי את הקובץ עם השם של התאריך של היום, כמו שאני עושה תמיד: ״ניוזלטר 8.5.2020״. ובעודי מתחיל לכתוב על גנץ ובגץ ועל המאבקים הקשים של מרצ בשטח ובכנסת, קפץ לי התאריך הזה לעיניים: 8 במאי. ופתאום, קולות אחרים ודגלים אדומים, וכותרות היסטוריות ותמונות שלא משאירות עין יבשה… יום הניצחון על גרמניה הנאצית – היום לפני 75 שנה בדיוק. והנה ככה, כל הדברים הנורא דרמטיים, שמטריפים את דעתנו בשבועות הסוערים האלה, מקבלים פרופורציה אחרת.

חיים בינינו אנשים שעוד זוכרים היטב את היום המאושר הזה. חלק מהם, כבר מעטים מאוד, בני יותר מ-90, חוו אותו בשטח, כחיילים ופרטיזנים. סבא שלי, שמעולם לא פגשתי, היה חייל בצבא הבריטי – אחד מרבבות מיהודי ארץ ישראל שהתגייסו לצבא הוד מלכותו. הוא לחם בצפון אפריקה ובאיטליה, ואת יום הנצחון חגג עם חבריו בבסיס בניוקאסל, באנגליה, משם שלח גלויה מלבבת לאשתו, סבתא שלי, שנשארה בבית ברחובות עם שתי ילדות קטנות. ״צו מיין הערץ אין רחובות״, כתב לה ביידיש. אל הלב שלי ברחובות.

כמוהו היו מיליון וחצי יהודים, מספר בלתי נתפס, שלחמו בכל החזיתות בצבאות בעלות הברית. עשרות אלפים לחמו במחתרות ובגדודי פרטיזנים. כחצי מיליון יהודים נפלו בקרבות.

למעשה, גרמניה נכנעה כבר יום קודם, ב-7 במאי, כאשר הגנרל הנאצי יודל חתם על כתב הכניעה במטה של אייזנהאואר, המפקד העליון של בעלות הברית באירופה. אלא שסטאלין לא רצה שהארוע ההיסטורי ייזכר כחגיגה אמריקאית, ולכן דרש לקיים טקס כניעה נוסף, במטה הסובייטי בברלין. זה קרה למחרת, קצת לפני חצות, ובגלל הפרשי השעות, במוסקבה ובארץ ישראל התאריך היה כבר 9 במאי. לכן ברוסיה וגם כאן, יום הניצחון נחגג באופן רשמי ב-9 במאי.

הווטרנים וכל מי שזוכר את אותו יום, לפני 75 שנה, מספרים על מערבולת רגשות בלתי אפשרית: שמחה והקלה כאילו סלע ענק יורד לך מהלב, ובאותו זמן ממש, הולמות בך הידיעות והתמונות המזוויעות על היקפי המוות והרצח, שמעולם לא היו כמותם בהיסטוריה האנושית. ובחזית המזרח הרחוק עדיין ניטשה מלחמה איומה, שתסתיים כעבור כמה חודשים באקורד סיום מחריד במיוחד.

איך זה קרה? גם אז, כאשר הכוחות המשחררים של בעלות הברית הגיעו למחנות, ונחשפו הזוועות, גם אז לא היה אפשר להבין איך קרה דבר כזה, לא כל שכן עכשיו, 75 שנה אחרי השחרור. מאות ואלפי ספרים וסרטים התמקדו בסוגיה הזאת: איך התרחשה מלחמה מטורפת כזו עם השמדה תעשייתית של מיליוני בני-אדם? איך צמחו הפאשיזם והנאציזם שהגיעו לרצחנות נוראה שכזו?

דכאו, בפרברי מינכן, היה מחנה הריכוז הנאצי הראשון, ושימש דגם למחנות אחרים. המוני יהודים ושבויי מלחמה סובייטים מתו שם עקב התנאים המחרידים. אך חשיבותו המיוחדת בכך שהוקם חודש וחצי בלבד לאחר עליית היטלר לשלטון. דכאו מוכיח, ששורש הרע הוא בעצם המחשבה הגזענית.

איש לא עסק אז, בתחילת 1933, בפתרון הסופי. רוב מתנגדי היטלר לא העלו בדעתם שהרטוריקה המסיתה שלו תוביל לרצח ההמונים הגדול בהיסטוריה. והנה, ב–30 בינואר מונה היטלר לראש ממשלה, ומיד הטיל על הימלר להקים מחנה ריכוז. ב–22 במארס נכלאו בדכאו מאות האסירים הראשונים. כך זה התחיל.

במרחק שעה וחצי נסיעה משם שוכנת נירנברג: מרכז אירועי הראווה של הנאצים. ב–1935 התקבלו בה חוקי נירנברג, חוקי הגזע. על המסד הזה צמח הפתרון הסופי. בסרט ״משפטי נירנברג״ מנסה השופט האמריקאי להבין כיצד השואה היתה יכולה להתרחש. במוקד העניין לא עומדת ההשמדה, אלא פרשה קטנה כביכול: סיפורו של ליאו כצנברגר הזקן, ראש הקהילה היהודית של נירנברג, שהוצא להורג עקב מגע אסור עם נערה ארית, לפי אחד מחוקי נירנברג — ״החוק להגנת הדם הגרמני״.

שנים אחר כך, השופט שגזר את דינו למוות, שלגלברגר שמו, נשבע בדמעות במהלך ״משפט השופטים״, כי לא ידע על השמדת ההמונים, ובשום אופן לא התכוון להוביל אליה. ״אדוני״, אמר לו השופט האמריקאי, ״זה התחיל כאשר דנת למוות אדם שידעת שהוא חף מפשע״. עיוות הדין, חוק השנאה, היה הסדק בסכר. אחר כך זו רק שאלה של זמן עד שהכל מתמוטט.

יום השואה ויום הנצחון הם הזדמנות לבחון כיצד אנחנו, לא רק אנחנו כישראלים וכיהודים פה בארץ, אלא כיצד אנחנו כבני-אדם, כחלק מהחברה האנושית, צריכים לפעול כדי למנוע מאותה אבן ראשונה ליפול. כי הרצחנות הזאת – וחשוב שנדע את זה – טמונה בכל עם ובכל דור. יש אלמנט רצחני בחברה האנושית, שבתנאים ובנסיבות מסוימות הוא מתפרץ. הוא הגיע לשיא בלתי נתפס בגרמניה הנאצית, אבל הוא קורה גם במקומות נוספים. מאז השואה היו גם השמדות אחרות: ברואנדה, ביוגוסלביה, בבוסניה, בסוריה – הדברים האלה מעידים שהנגיף הזה, של הרצחנות, נמצא בכל מקום.

לכן אני חושב שמה שאנחנו צריכים לשנן זה את אותו לקח אוניברסלי – שאסור לתת לשנאה הזאת להרים ראש. לא רק כשזה מגיע למחנות ריכוז, כי אז זה כבר מאוחר מדי, אלא בדברים שלכאורה נראים פחות דרמטיים: אפליה, גזענות, חינוך – ביטויי שנאה והסתה. אלה הדברים שיוצרים אווירה ציבורית שאחר כך בחסותה מתעצמת השנאה. זה קרקע המזון שלה. לכן, את זה אנחנו צריכים לייבש: את השנאה, את ההסתה, את הגזענות.

בדיון מיוחד בכנסת לזכר השואה, אמרתי שלמען זה קמה מדינת ישראל: אנחנו נמצאים כאן כדי להילחם בהסתה ובשקרים, בשנאה ובגזענות. בשביל זה יש כנסת ויש מדינה – כדי למנוע מהשנאה להרים ראש, כדי שלא תהיה פה אפלייה וגזענות. את זה אנחנו, כיהודים, כבני ניצולים, כבני אדם, את זה אנחנו חייבים לעשות.

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *