הקול שבקע מהנייד היה נואש.
– ניצן אתה חייב לעזור לי.
מה קרה?
– ועכשיו אני גם מצטער שעשיתי לו ברית…
רגע רגע, מה העניין?
– לא רוצים לגייר אותו, וסוחטים אותי כדי שאחזור בתשובה.
שנייה, לאט לאט, ספר לי בדיוק כי אני לא מבין (אבל בלבי כבר ידעתי. הרבה סיפורים כאלה אני מכיר. זו היתה כבר השיחה השניה מהסוג הזה השבוע…. )
– אימצתי תינוק בחו״ל. עכשיו הוא כבר בבית ספר. רציתי לגייר אותו, רציתי שלא יחוש שונה – עניין מאוד רגיש עם ילדים מאומצים – אז הלכתי לרבנות והם הפנו אותי לרב חרדי. איזו טעות… עשיתי לו ברית. גם על זה כבר אני מתחרט. וכבר שנים הם מושכים אותי, רוצים שאתחזק עוד, שאשלח אותו לבית ספר חרדי… מה יהיה? והדמעות חונקות.
הבטתי סביב, הטלפון צמוד לאוזן. קפה טרנדי – פעם היו קוראים לזה ״זרוק״ – ברחוב מסדה, שכונת הדר בחיפה. רוסית, אנגלית, עברית. הרבה ערבית. ברחוב סרוגים, חרדים, בחורות עם קעקועים. דגל גאווה בפינה. ברמקולים מיקס משונה של פיירוז, אלישע בנאי, ובוסה נובה מברזיל. מה זה פה? יהודי? ערבי? ישראלי? אולי חיפאי? ולמי בעצם אכפת?
סליחה שאני שואל, אבל למה בעצם לגייר אותו?
– נו, אתה יודע…
אז זהו, שאני לא יודע. כבר לא ממש. הרי אתה לא חיייב לעשות את זה, אתה יודע.
– באמת? לא ידעתי…
נשבע לך. אין שום חובה כזו. ועל המעמד של הילד שלך זה לא ישפיע. הוא הבן שלך לכל דבר – אם יגוייר ואם לא. אף אחד לא ייקח לך אותו. אגב, לצבא יקחו אותו בלי בעיות, אם זה מה שמדאיג אותך… אז למה לתת להם את הכוח הזה ולהכניס אותם לחיינו? ואם בכל זאת חשוב לך העניין היהודי, ואני מבין למה – אני לא גר על הירח, אז אפשר לעשות גיור בקהילה ליברלית, אצל מישהו שפוי, וזה אפילו יירשם במשרד הפנים. נכון, הרבנות לא תכיר בזה, והוא לא יוכל להתחתן פה, אז מה? אתה יודע שיותר מרבע מהזוגות הישראלים מתחתנים בחו״ל? אחרים אפילו לא טורחים לעבור את הטקס הזה. הוא מיותר בעיניהם. הם מקימים משפחות בלי לעבור בכלל ברבנות המאוסה…
היה יום מהביל בחיפה, כמו בעצם כל יום מעכשיו עד אוקטובר. נשאר קצת זמן עד ההרצאה שלי בערב בשכונת בת גלים, אז בדרך עצרתי במקום הקריר בעיר: בית מרזח ידוע בעיר התחתית. המזגן קר, הבירה קרה, הדג קר. תענוג.
אחרי שהצטננתי קצת, ניגש אלי אמן שאני מאוד מעריך, וסיפר לי על התחושה הקשה שלו ״מהגועל נפש שקורה עכשיו״. הוא ביקש עצה: מה להגיד לתלמידים שלו. איך להתמודד עם הגזענות והאלימות שהם קולטים מהטלוויזיה והרחוב. שאל אותי איך זה שלהיות יהודי נהיה משהו חשוך, דכאני, מסתגר.
אנחנו מאכילים את המפלצת, אמרתי לו, ואחר כך מתפלאים שהיא טורפת אותנו. כי על הרישום, הקיטלוג – ״יהודי״ – אנחנו לא מוותרים. מדוע? כי אם אנחנו לא רשומים כיהודים, אז פה בארץ העקומה שלנו, אנחנו לא-יהודים, שזה אומר מה בעצם, ערבים? אבל אנחנו גם לא ערבים. וגם לא נוצרים או מוסלמים או דרוזים. אנחנו ישראלים דוברי עברית, יהודים במוצאנו ובמורשתנו ובהכרתנו, חובבי חגים ומסורת – בהחלט כן – אבל חילונים! בריות משונות כאלה שצריכות הכרה והוכחה בלתי פוסקות דווקא מצד הדתיים הקיצוניים ביותר.
כי אנחנו לא מסוגלים להפריד את היהדות שלנו מהמימסד הלאומי, לתת לה תוכן הומניסטי, כי אחרת נרגיש שאנחנו כבר לא הולכים על האדמה, אלא מרחפים תלושים בחלל, ומעמדנו יהיה חלילה גרוע משל הערבים, שהם אמנם מיעוט מופלה, אבל כזה שעומד איתן על הקרקע הזהותית. ואם נתנתק מהקרקע אז באופן טבעי נתחיל לשאול למה אנחנו דווקא כאן? והשאלה הזו עלולה לקחת אותנו חלילה למקומות מסוכנים, פוסט ציוניים שכאלה, ואז אולי הרבה מקומות בארץ ייראו כמו רחוב מסדה בחיפה – שנראה לא רע בכלל אגב – אבל אוי ואבוי, כי מה יקרה אז עם המדינה ״היהודית״? זו תהיה ״סתם״ מדינה? אבוי. אז לכן אנחנו חייבים רבנות וגיור ודיינים ובריתות, ולכן חייל שאוכל סדוויץ׳ עם נקניק לא כשר יילך לכלא. כי הוא מסכן את קיומנו פה…
אז מה לנו שנלין על כפייה דתית, אם אנחנו אלה שיוצרים אותה? הרי בלעדינו היא לא היתה קיימת. ומה אנחנו בוכים שהרבנים מתעמרים בנו, אם אנחנו כל סיבת קיומם וסוד כוחם? לכן יאה לנו שמנו – חילונים – מלשון חולין וחול. ועל זה כבר נאמר חול וחול ואין מה לאכול.
יצאתי ללחות הכבדה. בנייד היבהב עוד איזה מבזק על מירי רגב, והנה אני ברחוב חורי, מול תיאטרון אל מידאן, שנמצא בלב הסערה. התיאטרון הזה חזיתו זכוכית ומתכת, כמו מגדל הנביאים הכעור שמעליו. פעם עמד כאן הארמון של משפחת חורי: בניין מרהיב עתיר גגונים וקשתות, אחד היפים בארץ – על קו התפר בין הדר והשכונות הערביות. הוא ניזוק בקרב על חיפה, ובתחילת שנות ה-60 נהרס ובמקומו נבנה המגדל הנוצץ הזה: הגירסה הביזיונית של חיפה לסיפור גימנסיה הרצליה ומגדל שלום בתל אביב.
בעיני, הקמת התיאטרון כאן היתה לא רק סוג של כפרה על חורבן הבניין, אלא הרבה יותר מזה: תקווה לעתיד – להוביל אותנו לאזרחות נורמלית. לא רק כבוד לאחר, אלא כבוד לעצמנו, כאזרחים, כישראלים, שניחלץ כבר מאובססיית הדת והגזע. ומי הקים את התיאטרון הערבי הראשון (והיחיד) בישראל? שרת החינוך והתרבות שולמית אלוני, ראש העיר עמרם מצנע, ומי שעמדו בראש המועצה לתרבות ואמנות בחיפה: הקולנוען איציק רובין ופרופ׳ אוריאל זוהר ידידי. איזו רביעיה. ועכשיו רוחות רעות מאיימות על המקום הזה ועל הארץ הזאת.
הגעתי מדוכדך לבת גלים, בלי ספק השכונה עם הכי הרבה פוטנציאל בארץ שמשום מה נשארת תמיד בשוליים. אלא ששם: הפתעה! עשרות צעירים גדשו את הבר/קפה הקואופרטיבי של קבוצת אחוות גלים: יוזמה תוססת של כמה צעירים עם ראש חברתי אמיתי, שעשו יופי של מקום. מצב הרוח שלי השתנה באופן דרמטי. אני אוהב לעזור לקואופרטיבים וקומונות, יוזמות שיתופיות כאלה, בגובה העיניים ולמען הקהילה. אני רואה אותם בכל הארץ: חבר׳ה עם עיניים בורקות והמון אנרגיה, עם תודעה אזרחית ומעמדית, שבמקום לכלות אותה בקיטורים ובאוננות הפוליטית של עסקני ״שמאל״ שאיננו שמאל בכלל, קמים ומשנים את הסביבה שלהם, ועושים את זה מכל הלב ובלי לבקש טובות מאף אחד. איתם אני מרגיש בבית.
ברכבת הלילית למרכז ישבה לידי חיילת חייכנית. מסתבר שהיא חברה שלי בפייסבוק. משרתת בחיל הים. ההורים שלה מרוסיה. אבא יהודי, אמא לא. אז גם את לא. נכון ו…? שום דבר. אני ישראלית. גם אני. שתצליחי. גם אתה.
להתראות, ניצן