אני אוהב קיבוץ. תמיד אהבתי. גם כשזה היה פופולרי לדרוך על הקיבוצים ולהשמיץ אותם. היום אחרי עשור של סבבי לחימה כולם רואים את הפנים היפות ואת העוצמות והאיכויות של התנועה הקיבוצית. רק חבל שמגלים את זה מחדש בגלל הדם והאש ״בקיבוצי הפצמ״רים״ – בנחל עוז, בניר עוז, בניר יצחק, במגן…
אני ״עירניק״: תל אביבי, במקור מראשון לציון, ואני חסיד של העיר, גם באופן אישי וגם כמרחב חיים חיוני מבחינה חברתית. וכעירוני בכל נימי נפשי אני אוהד גדול של ההתיישבות הכפרית ושל התנועה הקיבוצית. כי מעבר ליופי, יש אופי: גם בקיבוץ הכי מופרט, הכי ״מתחדש״, יש רשת ביטחון ויש ערבות הדדית וצדק חברתי יותר מכל צורת ישוב אחרת. וזה קיים גם במסגרת של תנועה שלמה. כשילדי קיבוץ מתפנים בגלל אש קטלנית ומתארחים בקיבוץ אחר, איפה המדינה?! שקל היא לא נותנת, כאילו היא לא קיימת. שהמשפחות יסתדרו בעצמן. אבל החברים עוזרים. כי יש חברים. יש קיבוץ ויש תנועה קיבוצית.
הרעיון הקיבוצי חי ובועט. אנשים מחפשים את הקהילה, רוצים את ה״יחד״, את ה״אנחנו״. לא את הלבד. ותדעו שאפילו בקיבוצים של עוטף עזה שחוטפים אש הכי הרבה, כבר שנים, יש תור של מבקשים להצטרף.
נכון, הקיבוץ לא מושלם ויש הרבה בעיות בקיבוצים. אבל איפה אין בעיות? ואם יש צריך לפתור אותן ולעזור. ולכן בפעם הבאה כשמדברים על הסדרי קרקעות וכספים שחונקים את הקיבוצים ולא נותנים להם לחיות ולהתפתח – תחשבו גם על זה, על כמה לא היינו רוצים לראות ישראל בלי קיבוצים, וכמה אנחנו גאים בקיבוצים שלנו
כאן בתמונה עם אורי הרבש"צ של ניר עוז
חזק ואמץ