שלי יחימוביץ׳ עירערה לאחרונה על עיסקה כלכלית גדולה. היא ספגה ביקורת חריפה: איך העזה? הרי היא איננה ״מומחית להשקעות״. היא בסך הכל פוליטיקאית, מה היא מבינה בכלכלה? עכשיו יחימוביץ׳ מעזה להתמודד על ראשות ההסתדרות, וההתקפות גוברות: מה היא בכלל יודעת על ניהול? היא ״פופוליסטית״.
הזלזול המופגן – וכן, חוויתי בעצמי מנות גדושות מהכיף הזה – בעצם נובע מחשש. ״החברתיים״ מעזים לקרוא תיגר על מושכלת יסוד בחיינו: שהחזירות חסרת המעצורים של בעלי כוח מסויימים בשוק, היא ״אמת כלכלית״ שיש לקדש ולהעריץ. כבר שנים שהקפיטליזם, אפילו בצורתו הפרועה ביותר, נתפס לא כעמדה פוליטית ואינטרסנטית, אלא כעניין ״מקצועי״, שמנוהל על-ידי ״מומחים״. אלה, בכל מקום ובכל שפה, תמיד אומרים כך: יותר ״ניידות״ של הון והקלות לבעלי הון, רווחיות ותחרותיות מעל הכל, צמצום קבוע של רשת ההגנה החברתית, הפרטה, פחות התערבות ממשלתית, ופחות הגנה על עובדים. זו, בתמצית, הדת ששולטת בנו ללא מצרים – דת ההון. השלטון שלה כל כך מוחלט, שכבר באמצע שנות ה-90׳ היא זכתה לכינוי "המחשבה האחידה”: הדרך היחידה האפשרית לנהל חברה ומדינה. לכן, מי שטוען שהכלכלה איננה אמת אחת, מדעית, אלא כר פעולה חברתי עם תפיסות שונות ואינטרסים מנוגדים, כופר בעיקר.
ובכל זאת, מה עם ״מומחי ההשקעות״, המצליחנים הגדולים? חתן פרס נובל לכלכלה, פרופ׳ דניאל כהנמן, מספק מסקנה מאלפת: ״הראיות שנאספו במשך יותר מ-50 שנות מחקר הן חד משמעיות. עבור רובם הגדול של המנהלים בקרנות הנאמנות, הבחירה במניות דומה יותר להטלת קובייה״. הבורסה כקזינו. אין בלבי דבר על יועצי השקעות. אלה שאני מכיר הם אנשים הגונים. הבעיה היא שמה שהם מוכרים וקונים, בכספנו, הוא במידה רבה סחורה פיקטיבית. פרופ׳ דן אריאלי, מומחה להתנהגות בלתי-רציונלית, מסביר שאנשים החליפו שיקול דעת בסגידה עיוורת לשוק. למרות שאנחנו יודעים שבנקאים ומנהלי השקעות שרויים בניגוד אינטרסים חריף, אנחנו מפקידים את כספנו בידם ומצפים לטוב. כך קורה שממשלות בעולם, וגם בישראל, מתירות לקרנות הפנסיה, למשל, להפקיר את פיקדונות העמיתים בבורסה. חיסכון טוב שהוא ערובה לחברה מתוקנת נחשף לסיכון קריטי.
אלא שבשוק ההון, הסיכון הוא רק שלך. הבנק וחברת ההשקעות מרוויחים תמיד. זו אחת המסקנות הצורבות מהמשבר הפיננסי העצום של סוף העשור הקודם. מיליונים פוטרו, משפחות פשטו רגל, בתים עוקלו, אבל האוליגרכים בראש הפירמידות הפיננסיות, שמרו על הונם. אחר כך הם אפילו קיבלו פרס על הניהול המצטיין: תכניות חילוץ כבירות של המימשל. זה היה הפיספוס הכי גדול של אובמה. ומה קרה מאז? קומץ זעיר של ניאו-פיאודלים, צובר כסף באופן שלא ניתן בכלל לדמיין, וכל השאר יורדים. המיאוס ההמוני מהשיטה העקומה הזו, מצמיח את הטראמפים והברקזיטים למיניהם שניזונים מהזעם ורק מגבירים את המצוקה.
המסקנות הללו מחייבות חשבון נפש. בוודאי בישראל, אחת המדינות עם אי-השוויון העמוק ביותר, שהידרדרה בעשור האחרון לתחתית הטבלה של האומות המפותחות. מה עושים? אפילו קרן המטבע הבינלאומית מדברת על ״חלוקה מחדש״. במהפיכה הצרפתית השתמשו בגיליוטינה. בדמוקרטיה הליברלית, אם היא חפצת חיים, צריך לדרוש מהטייקונים שקיפות, תשלום מסים, ועמידה בכללים שכל גוף ציבורי מחוייב בהם. ״התאגידים הגדולים הם יצירי המדינה״, קבע תיאודור רוזוולט כבר לפני יותר ממאה שנה, ״לא רק שלמדינה יש זכות לשלוט ולפקח עליהם – זו חובתה״. אחרת, הדנקנר והפישמן הבאים כבר ממתינים מעבר לפינה.
פורסם ב״הארץ״.