שמאלני וציוני

לפעמים אני צובט את עצמי, לבדוק שאני קיים: שמאל וציוני. בימין אומרים שאין חיה כזאת שאני לא יכול להיות ציוני אם אני שמאל. בפאתי השמאל אומרים בעצם את אותו הדבר. המשחק שלכם אבוד, הם טוענים, כי המגרש עקום: אין ולא תהיה ״יהודית ודמוקרטית״ כי יש בה סתירה, פרדוקס. לכן אין תוחלת להפרדת דת ומדינה, אין סיכוי לצדק חברתי, וגם בחתירה לשלום אין טעם. המאבקים של השמאל הציוני נדונים מראש לכשלון, כי ״שמאל ציוני״, בדיוק כמו ״יהודית ודמוקרטית״, הוא יצור כלאיים: תקוותכזב במקרה הטוב ומזימה נכלולית במקרה הרע. בעיני הימין הוא בוגדנות בתחפושת, ובעיני השמאל הרדיקלי הוא סוג של ימין. חמור מכך: השמאל הציוני, בעצם קיומו הפרדוקסלי, יוצר אשלייה של נורמליות, ובכך בעצם משרת את הימין. ישראל, הם מסכמים, במתכונת היסוד הציונית שלה, איננה לגיטימית

מי שמניפים גרזן כזה על צווארו של השמאל הציוני, סבורים כי בכך הם מסירים את המסיכות ויוצרים עמידה נחרצת מול הימין. למעשה, הם משחקים לידי הימין ומנציחים את שלטונו. הם דומים למסבירני המתנחלים והממשלה ששוטפים את המוח בטענה שיש רק בחירה אחת: התנחלויות או BDS. מי שמתנגד להתנחלויות מצטרף בעיניהם למחרימי ישראל: כל ישראל, לא רק השטחים. אריאל ופתחתקווה שזורות יחדיו.

זה בדיוק מה שאומרים מבקריו של השמאל הציוני משמאל: לא ניתן להיות ציוני ולהתנגד לכיבוש, כי הציונות בהגדרתה מובילה לכיבוש. לכן התנגדות אמיתית לכיבוש מחייבת להינתק מהציונות ומהגדרות היסוד של ישראל. משני צדי המתרס המזוייף הזה מודים בפה מלא: המתנחלים הם מייצגיה האמיתיים של הציונות. בימין אומרים זאת בגאווה, בפאתי השמאל אומרים זאת בסלידה אך האמירה זהה. אלה ואלה טועים ומשקרים.

זה סיפור ישן. מאז שחר הציונות, נשמעו קולות ההבל האלה. כאשר בורוכוב הציג בפני לנין את הציונות הסוציאליסטית, לעג לו הבולשביק הרוסי ואמר שמי שמנסה לשבת על שני כסאות ציונות וסוציאליזם יפול ברווח שביניהם. אז לעג. בורוכוב לא נרתע, ולא נרתעו גם ממשיכי דרכו. מהרצל ואלטנוילנד ועד רבין ואוסלו, זו היתה הדרך, והיא גם התגשמה לא במלואה, אך בהחלט באופן ברור. ומהי הדרך הזו, הציונית? – מדינה דמוקרטית, מתקדמת, לעם היהודי ולכל אזרחיה, גם אלה שאינם יהודים. מכאן נגזרו קווי הפעולה: עלייה יהודית וחוק השבות, בצד חתירה להסדר עם בני הארץ הלאיהודים ועם השכנים סביב; טיפוח זהות וחינוך שאינם בהכרח דתיים; וכינון מערכת של זכויות אדם וצדק חברתי שילוב שבלעדיו אין דמוקרטיה אמיתית

שלטון הימין בעשורים האחרונים הוא שגורם לכך שהצירוף ״יהודית ודמוקרטית״ הופך לבלתיאפשרי. חוקי ״נאמנות״ וכפייה דתית, קיטוב חברתי, שקרים על ערבים שנוהרים ושמאלנים שבוגדים. זה עיוות מוחלט של הציונות. אלא שבמקום להילחם בכך, בביטחון עצמי, גוברים הפקפוקים. לא ההתנחלויות והנצחת הכיבוש, לא הרס מדינת הרווחה ולא ההסתה הפרועה השמאל הציוני הוא האשם. ומכאן גם משליכים על סיכוייו לשוב לשלטון. בעצם, אומרים, אין טעם שישוב לשלטון, הרי מדיניותו זהה לזו של הימין. עד כדי כך חריפה המיתקפה המשולבת הזו, שגם בשמאל הציוני ניכרת פאניקה ובריחה מערכי היסוד.

זה עלול להיות נצחונו האמיתי של הימין: לגרום לרבים וטובים בשמאל להאמין בכשלון דרכם. אך במלאת 11 שנים, במצטבר, לכהונת נתניהו, העניין ברור: תהום פעורה בין לאומנות וגזענות שמבשרות רק אלימות וריכוז העושר בידי מעטים, לבין סוציאלדמוקרטיה ישראלית ובמרכזה שיוויון ערך האדם. זו החזית האמיתית.

פורסם ב״הארץ״.