"מדוע לא השתמשת באמצעי מניעה?" – זו אחת השאלות המקוממות שבמשך עשרות שנים הופיעה בטופס רשמי של מדינת ישראל. נשים שרצו לעבור הפלה נאלצו להשיב על שאלות כאלה, ואף משפילות יותר, לפני שהן פונות לוועדות להפסקת הריון. לא עוד. הרבה שנים ניסו לשנות את המצב המעוות הזה. לחסוך מהנשים את השאלות החודרניות, את השקרים והבושה, את נסיונות השכנוע הבלתי-לגיטימיים, את ההתערבות בהחלטות של אישה על גופה ועל חייה. עכשיו זה קורה.
מאז ומתמיד היו אלה חברות וחברי מרצ שהובילו את המאבק הזה, על אחת מאבני היסוד של זכויות האדם. כשנכנסתי למשרד הבריאות, הצבתי את קידום זכויות האישה על גופה כאחת המטרות הראשונות שלי כשר בריאות, ומייד התחלנו בעבודה. עכשיו אני גאה לבצע את השינוי המיוחל.הרבה שנים ליוויתי את המאבק הזה. שוחחתי עם נשים שעברו בוועדות להפסקת הריון, נפגשתי עם רופאים ומומחים, ועקבתי בתשומת לב אחר השינויים הדרמטיים בעולם. כבר לפני יותר מעשר שנים, הגשתי בכנסת הצעת חוק בעניין הוועדות להפסקת הריון. חשוב להבין: במערכה הגדולה על זכויות האדם, יש למאבק הזה מקום מיוחד. בעיני, זה נייר לקמוס למצב זכויות האדם בכלל במדינה או בחברה מסויימת.
בשורה ארוכה של מדינות, זה סלע מחלוקת עיקרי בין מימסדים דתיים וגופים שמרניים, לבין פעילי הזכויות ואנשי השינוי. בארה"ב, המאבק על ההפלות חותך בחדות את הזירה הפוליטית והמשפטית. פסק הדין ההיסטורי רו נ' וייד קיבע ב-1973 את הבסיס החוקתי להפלות, ומאז ניתשת עליו מלחמה בין שמרנים לליברלים. עוד קודם לכן, ב-1971 בצרפת, פירסמה סימון דה בובואר את המניפסט המפורסם עליו חתמו 343 נשים שהצהירו כי עברו הפלה מלאכותית, ובכך חשפו את עצמן לסכנת מעצר.
"מיליון נשים עוברות הפלה בכל שנה בצרפת", כתבה דה בובואר. "דחיקתן לעשות הפלות בסודיות מובילה אותן לעשות זאת בתנאים מסוכנים, למרות שתחת השגחה רפואית מדובר באחד ההליכים הרפואיים הפשוטים ביותר. אנחנו משתיקים את מיליוני הנשים האלו. אני מצהירה שאני אחת מהן. אני מצהירה שעברתי הפלה. אנחנו דורשות את הזכות לעבור הפלה, בדיוק כפי שאנו דורשות את הזכות לגישה לאמצעי מניעה".
ארבע שנים לאחר מכן, ב-1975, התירה צרפת, ביוזמת שרת הבריאות סימון וייל, ביצוע הפלות באופן חוקי. גלי ההדף של המאבקים הללו הגיעו גם אלינו. חברת הכנסת מרשה פרידמן, מסיעת רצ כמובן, הגישה אז הצעת חוק בעניין ועוררה תנועת מחאה למען זכויות הנשים. ב-1977, שנתיים אחרי צרפת, הותר ביצוע הפלות בישראל בתנאים מסויימים ורק באישור ועדה מיוחדת.
המון שנים עברו מאז. הכללים והנהלים שנוסחו והתקבלו לפני יותר מ-40 שנה, זקוקים בדחיפות לשינוי. אין מקום בישראל להליכים בירוקרטיים המכבידים על נשים המבקשות להפסיק הריון. מבקר המדינה קבע כך במפורש. אין מקום להציק לאישה ולהשפיל אותה. אין מקום להתערב בהחלטותיה על גופה ועל חייה. זכויות אדם – זה כל הסיפור.
כשר בריאות אני מחוייב לשינוי הזה, ואני לא לבד. חברות הכנסת מיכל רוזין וגבי לסקי מקדמות את העניין במרץ (ובמרצ), יחד עם הסיעה שלנו כולה. הן ממשיכות את דרכן של מרשה פרידמן, שולמית אלוני, ועוד מנהיגות ומנהיגים בתנועה שלנו, כמו זהבה גלאון, רות רזניק, ותמר זנדברג, שהעניין הזה הוא בנפשן. זו גאווה גדולה להשתייך לתנועה כזו ולהוביל אותה.
יש עדיין דרך ארוכה לפנינו, אלא שכעת אחרי הרבה מאוד שנים באופוזיציה, אנחנו נמצאים בעמדה של אחריות וקבלת החלטות. ואנחנו מובילים את העניין מתוך הממשלה. זה שינוי עצום, עם הזדמנות גדולה לתנועה שלנו, ואני נחוש למצות אותה ולעמוד באתגר.