פורסם ב״הארץ״.
ראש עיר ותיק התוודה באוזני, שהרבה מעמיתיו לא אוהבים תושבים: הם נודניקים, זקוקים לשירותים עירוניים, ולכן עולים הרבה כסף. התושב הוא מטרד, נטל. עדיף עסקים גדולים: הם לא צריכים בית ספר, עובד סוציאלי, או גינה, והם מעשירים את קופת העירייה. ואם כבר תושבים, אז עדיף כמה שיותר מבוססים וכמה שפחות ״בעייתיים״.
לכן ראשי ערים מעדיפים דירות גדולות ויקרות וחוסמים בנייה של דירות קטנות וזולות. כי הרי מי רוצה דירות כאלה? מבוגרים, משפחות חד־הוריות, צעירים. אבל אלה גם צורכים הרבה שירותים ולכן העירייה מנסה להיפטר מהם, שלא יעיקו על קופתה. ומה הם עושים בעניין? כמעט כלום. אחוז ההצבעה בבחירות המקומיות בישראל הוא עלוב: חצי מהכנסת.
יותר מ–90% מהישראלים גרים ביישובים עירוניים — אחד השיעורים הגבוהים בעולם. אבל אם אתה לא טייקון, איל נדל״ן, או קבלן קולות, רוב ראשי הערים, חוץ מכמה צדיקים, לא סופרים אותך. כן, כמובן, כל חמש שנים מוציאים מהבוידעם את הסיסמאות הידועות כמו ״שמים את התושב במרכז״, אבל בתכלס, רוב העיריות עושות ההיפך: הן שמות את התושב בשוליים. ומה שעוד יותר גרוע הוא שהן יודעות היטב שזה מה שהן עושות.
השלטון המקומי בישראל הפך לגורם בולט בהעמקת פערים ובהחרפת הקיטוב החברתי. בניגוד לשלטון המרכזי שאמור להסתכל על כל המדינה ולקחת בחשבון את כלל הצרכים, לעיריות (גרועות) יש את הפריווילגיה, כביכול, להגיד ״לא בחצר האחורית שלי״ — NIMBY. דירות קטנות? לא אצלי; מעון לפגועי נפש? לא כאן; דיור בר השגה? נהדר — רק במקום אחר. אצלנו יש יוקרה, רמת חיים, או בלשון היחצ״נים — ״יישוב איכותי״. לפעמים זה גם פופולרי בעיני התושבים. מה שלא מבינים זה שהנימבי הופך את העיר לגרועה. האיכות נובעת דווקא מהערבוביה העירונית המבורכת: הרבה אנשים, מכל מיני סוגים, עסקים קטנים, מקומות בילוי, תרבות מגוונת. ערים חד־גוניות, אחידות, בלי תרבות, בלי רחובות שוקקים, הן משעממות, ערי שינה.
בשלוש הערים הגדולות יש מרכזים מוצלחים שהתפתחו באופן אורגני — לב תל אביב, הדר הכרמל, מרכז ירושלים. גרעינים של עירוניות נכונה יש גם בלא מעט ערים אחרות. אלא שבמקום לעודד את המרכזים הללו ולהרחיב אותם, מקימות העיריות ״מתחמים״ ושכונות מנותקות שהן אנטי־עירוניות במהותן ולכן גם אנטי־חברתיות ובלתי־נעימות. השכונות האלה לא מותאמות לתחבורה ציבורית, ולכן התושבים תלויים ברכב פרטי. ובגלל ההפרדה והמרחק בין השימושים השונים — מגורים, תעסוקה, חינוך, בילויים -— צריך לנסוע לכל מקום, כמו ביישוב קטן. ״אפילו בשביל קרטון חלב אני צריך לנסוע״, אמר לי הורה צעיר, שעבר לאחרונה עם משפחתו לשכונה חדשה במרכז הארץ. מישהו כמוהו מבלה את רוב שעות הפנאי שלו מאחורי ההגה — בנסיעות לעבודה וכנהג של הילדים. לא צריך להיות מומחה לתחבורה כדי להבין שזה מה שיוצר פקקים.
בעיריות אוהבים סיורים מקצועיים בחו״ל. הם נפעמים שם מתחבורה ציבורית מתוחכמת, תכנון חברתי ושיתוף אמיתי של הציבור. אז למה לא כאן? תשאלו אותם. כי פה זה לא יעבוד, פה הממשלה לא נותנת, פה ״התרבות אחרת״ — הם עונים בדרך כלל. אלה תירוצים עלובים. האמת היא שזה לא קורה, כי גם בעיריות הולכים אחרי הכסף הגדול. לכן הן מועדות כל כך לשחיתות. אז מה עושים? אפשר להתחיל פשוט בלהצביע מחרתיים, כדי להציב משקל־נגד לכוח של קבלני הקולות ושליטי הנדל״ן. כל עוד רובנו לא מצביעים, אין לראשי ערים שום סיבה להעדיף אותנו עליהם.