הרבה מאוד שנים, הרבה יותר מדי, היינו מחוץ למעגל מקבלי ההחלטות, מחוץ למוקדי הכוח, מחוץ לשלטון. בשנים הרבות האלה, המדינה לא קפאה על השמרים, היא שינתה את פניה. מה בין ישראל של שנות ה-90 במאה הקודמת, לישראל של העשור השלישי במאה הזו? אפילו העברית כבר נשמעת אחרת.
במהלך התקופה הכל כך ארוכה הזו, לא היינו מנותקים – פעלנו וגם השפענו, אבל ההגה לא היה בידינו. גולת הכותרת של פעילותנו היתה מחאה, התנגדות, בלימה של מהלכי השלטון שדהר קדימה. זה תפקיד חשוב מאוד, אופוזיציה, אין ספק. אבל הגיע הזמן שנתחלף בתפקידים – שאנחנו נוביל ונקדם את הערכים והחזון שלנו, ואחרים ימחו, יתנגדו וינסו לבלום אותנו. והזמן הזה הגיע, עכשיו. אחרי כל כך הרבה שנים ששרנו וקראנו ״הביאו את את היום״ – היום הגיע.
שבועיים עברו מאז שהוקמה הממשלה החדשה, ממשלה עם מרצ. זה היה מהלך היסטורי, דרמטי, שכמוהו לא ארע מאז קום המדינה: קואליציית שיא של שמונה מפלגות – מהשמאל עד הימין, יהודים וערבים, חילונים ודתיים, לאחר ארבע מערכות בחירות רצופות, ועל רקע משבר שלטוני וחברתי חסר תקדים. הממשלה הזו היא סוג של נס פוליטי, וגם היא קמה על חודו של קול לאחר דרמה שנמשכה עד הרגע האחרון.
השותפים למעשה אינם אדישים למשמעותו. אני יכול לספר לכם, שזו לא רק התחושה האישית שלי בשבועות האחרונים. אלא כל השותפים מעידים על התרוממות רוח והכרה של גודל השעה – שאנחנו שותפים למעשה היסטורי, שכולנו ביצענו מהלכים שדרשו מאתנו המון, מהלכים שנחשבו לבלתי אפשריים עד כה. והנה, הצלחנו כנגד כל הסיכויים. אפשר רק לדמיין מה היה קורה כאן לולא היינו מצליחים…
עכשיו גם אנחנו צריכים להתרגל למצב החדש שלנו, וזה לגמרי לא מובן מאליו. לא רק לבקר מהאופוזיציה ולהציע הצעות אלא לקחת אחריות על תחומי שלטון מהותיים עבור כלל אזרחי ישראל, לבצע בפועל את מה שתמיד דיברנו עליו, לפעול יחד עם מי שהיו יריבים פוליטיים שלנו, להניח לחלק מהדרישות שלנו ולהתמקד בהשגת הסכמות, וגם לפעמים להצביע על פי משמעת קואליציונית ולא רק על-פי ההחלטות וההעדפות האישיות שלנו. זה גם מה שנדרש מכל השותפים האחרים ביחס אלינו.
מחיר לא פשוט, בוודאי לנו עם הדי-אן-איי האופוזיציוני שלנו ולמי שמורגלים כמונו בדרך פעולה שונה לחלוטין. אלא שבצד המחיר, והוא יהיה לפעמים כבד והמבחנים הקשים לא ייאחרו לבוא, יש גם גמול פוטנציאלי אדיר, אם נלמד לכיצד להפיק אותו. קודם כל, בעיני הציבור אנחנו מבססים את מעמדנו כמפלגת מעשה – מפלגה אידיאולוגית, ישרה ורצינית, שגם מיישמת את האידיאולוגיה שלה ולא רק מדברת עליה. לא רק ״מפלגה קטנה״, אלא מפלגה מיומנת שיודעת לעשות פוליטיקה ומצליחה לרקום שיתופי פעולה עם כוחות נוספים כדי להשיג מטרות שאין כל סיכוי שתשיג לבדה. מפלגה שעובדת, מרחיבה את מעגלי ההשפעה שלה, ובאמצעות הפעילות שלה בשלטון מגדילה את בסיס התומכים שלה. מרצ איננה מפלגה סקטוריאלית, אלא בעלת גישה ממלכתית. אנחנו עובדים עבור כולם, ללא משוא פנים, גם עבור אלה שלא הצביעו לנו. אבל, וזה לא סותר, נבחרנו כדי להשיג מטרות מסויימות ולייצג את הבוחרים שלנו, ואת זה לעולם לא נשכח כי זה מה ששמר על מרצ כל השנים. אז כן, יש כאן מתח מובנה – בין האידיאולוגיה והזהות שלנו לבין השותפות בקואליציה יוצאת דופן שכזו, אבל יש פה גם מספיק מירווח תמרון כדי לחולל שינוי גדול.
אתן לכם דוגמא: על הקורונה ועל מה שאני עושה בעניין כשר בריאות אתם שומעים בכל פעם שאתם פותחים רדיו או טלוויזיה. זה הנושא הבוער ומשרד הבריאות שלנו נמצא בחזית ומשקיע בזה מאמץ אדיר. אבל גם בעיצומם של ימי קורונה, חייבים להקדיש תשומת לב לעניינים אחרים. מרצ היא מפלגה חברתית שדוגלת בשיוויון ערך האדם, ומשרד הבריאות הוא תיק חברתי מוביל, ולכן אני שם דגש על השיוויון בבריאות ומחזק מה שצריך חיזוק, למשל את בריאות הנפש. עד עכשיו זו היתה החצר האחורית של מערכת הבריאות. לא עוד, לא אצלי. לכן החלטתי שהסיור הראשון שלי כשר בריאות יהיה בבית החולים אברבנאל בבת ים. מזמין אתכם לשמוע את מה שאמרתי שם:
חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שהתקבל אגב במעורבות רבה של מרצ בזמנו, במיוחד של ג׳ומס חברנו, מבוסס על העקרון שכל אדם מקבל שירותי בריאות על-פי צרכיו ומשלם לפי יכולתו – עקרון מפתח בתפיסה הסוציאל דמוקרטית שלנו שנכון גם לתחומי חיים אחרים. העקרון הזה יוצר את השיוויון בבריאות, אלא שכבר שנים רבות הוא הולך ונשחק. אנחנו חייבים לעצור את השחיקה הזו ולהגביר את השיוויון באמצעות חיזוק הבריאות הציבורית.
לסיום, אני מזמין אתכם להשתתף יחד עם פעילי מרצ וחברי הכנסת שלנו בארועי הגאווה השונים ברחבי הארץ. וכן, גם מתוך הממשלה אנחנו מתכוונים לקדם את זכויות הקהילה הגאה וגם נביא הישגים.