עונש מוות לעניים

ניו יורק. זעם יוקד מלבה את תופעות טראמפ וסנדרס: שני הכוכבים האמיתיים של מערכת הבחירות הזו. הקהל העצום שנוהר לאסיפות הבחירות שלהם כועס. אנשים עומדים שם עם אגרופים קפוצים. ברגעי השיא הם צועקים, קופצים, וגם מזילים דמעה. רבים מגיעים עם שלטים שהכינו בבית – סימן בדוק להזדהות אמיתית.

ההסבר השחוק לכעס ההמוני, בוודאי ביחס לאוהדי טראמפ, מתמקד בגזע וצבע: ״אמריקה הלבנה״ מול המהגרים שמשנים את אופייה. אלא שארה״ב תמיד היתה מדינת מהגרים מובהקת, ובהגירה הנוכחית אין שום חידוש. מה שכן משתנה בארה״ב באופן מהותי הוא הפער החברתי.

המגיפה הקטלנית שתוקפת את אמריקה זכתה אפילו להגדרה רפואית: ״מוות מייאוש״. מה שהיה במשך דורות נחלתם של שחורים וקבוצות מיעוטים, כמו אינדיאנים למשל, מכה עכשיו בלבנים ממעמד בינוני-נמוך: תחלואה ומוות כתוצאה מסמים, אלכוהוליזם והתאבדות. למרות ההתקדמות הרפואית בעשורים האחרונים, תוחלת החיים של אמריקאים, לבנים, מהעשירונים התחתונים, יורדת. לא היה כדבר הזה מאז השפל הגדול של שנות ה-30׳ במאה שעברה, ולא בשום מדינה מפותחת.

היאוש הזה מתועד היטב. מכון ברוקינגס, למשל, חשף שאמריקאים עניים מתים בגיל צעיר בהרבה מאמריקאים עשירים: הפער בתוחלת החיים גדל בקצב מסמר שיער. לא צריך להיות רופא כדי להבין שכאשר מחירי התרופות בארה״ב יקרים יותר מבכל מדינה בעולם, העניים פשוט מתים יותר. זה הסיפור האמיתי של הבחירות האלה.

לפי המחקר, גברים בעשירון התחתון שנולדו ב-1920, היו צפויים לחיות שש שנים פחות מגברים בעשירון העליון שנולדו אז. לעומת זאת, גברים שנולדו 30 שנה לאחר מכן, ב-1950, נקלעו למציאות אחרת: הפער בתוחלת החיים בין העשירונים זינק ל-14 שנה (!). הגברים האלה יוצאים עכשיו לפנסיה (אלה מביניהם שיש להם בכלל פנסיה), וכאן טמון ההבדל כולו: האם גבר כזה, בן 66 עכשיו, יעביר את שנותיו הקרובות בחולי ודיכאון, ולא יאריך ימים, או שיזכה לזיקנה בריאה וטובה, ויגיע לגיל 80 ויותר. פער דומה קיים גם אצל נשים. בקרב הצעירים כיום, הפערים האלה מתבטאים בכל רגע בחייהם.

זה לא חייב להיות כך, והאמריקאים רואים לנגד עיניהם דוגמאות אחרות. בקנדה השכנה, למשל, נעשתה עבודה מרשימה בשיפור תוחלת החיים באזורים עניים. כתוצאה מכך חלה ירידה בתמותה ממחלות קשות. כיום, קנדים עניים בטורונטו הם בעלי סיכוי טוב יותר להתגבר על סרטן מאשר אמריקאים עניים מעט דרומה משם, בדטרויט. את המסקנות האלה ראוי לשנן גם בישראל.

טיפול רפואי כזכות אדם בסיסית הוא צעד הכרחי בדרך לתיקון. אך עוני הוא גם תזונה לקויה, תנאי מחייה ועבודה ירודים, מיפגעים סביבתיים, וחשיפה לתאונות. פרופ׳ נועם חומסקי טוען שהעוני של אמריקאים רבים כיום אכן מזכיר את השפל הגדול. אמנם מבחינה אובייקטיבית העוני אז היה קשה בהרבה, אבל אפילו בקרב מובטלים היתה, לדבריו, תחושת תקווה, שחסרה כיום.

התקווה נבעה אז מהרפורמות העמוקות במסגרת הניו-דיל של הנשיא רוזוולט. וזו הנקודה המכרעת: מה שעשה ברק אובמה בתחום הבריאות היה בכיוון הנכון ללא ספק, אך לא הצליח להשפיע על שורש הבעיה – על שיעור העוני, על פערי ההכנסה – כפי שעשה רוזוולט בצעדים כגון הקמת הביטוח הלאומי ומתן תעסוקה למיליונים בעבודות תשתית אדירות.

הטרגדיה הגדולה היום היא שחלק מהזעם לא מופנה כלפי השיטה והגורמים שאחראים למציאות הקיצונית הזו, וגם נהנים ממנה, אלא כנגד אלה שהם אפילו קורבנות גדולים יותר שלה: המיעוטים והזרים. וזה מתכון בדוק לשבר פוליטי.