קשה לנצח בהצבעות מהאופוזיציה. כי זה בדיוק העניין: האופוזיציה היא באופוזיציה כי אין לה רוב. עוד יותר קשה לנצח ביוזמה מהאופוזיציה על עניין רגיש ומעורר מחלוקת. כי נושא חביב ונחמד, שלא מרגיז אף אחד, גם לא מעניין אף אחד וממילא לא מגיע להצבעה. לכן הצעת החוק שלי לאיסור טיפולי המרה היתה אמורה להסתיים בכישלון צורב. אפילו בתוך האופוזיציה היו לה מתנגדים, והם היו חריפים והבוטים ביותר – מסמוטריץ׳ ועד חלקים מהמשותפת. אבל זה נגמר בניצחון כפול.
החבר׳ה שקפצו משמחה הם צעירים וצעירות שעברו טיפולי המרה בעצמם ובאו לכנסת לעזור לי להעביר את החוק. הם היו אופטימיים כל הדרך. אחת מהם נשלחה לטיפולי המרה כשהיתה בת 13… היא עברה בין הח״כים חדורת רוח קרב, ופשוט סיפרה את מה שעבר עליה. אי אפשר היה להישאר אדיש בפני העדויות המחרידות האלה.
חלק גדול מהמאבק התנהל דווקא מחוץ לכנסת: בארגונים, בשטח, בתקשורת. קהילת הלהט״ב היא חזקה ונחושה, יש בה ארגונים ופעילים שלמדו לעבוד בתיאום, וביחד כולנו נתנו את הנשמה על החוק הזה. נמשיך להילחם עד שהחוק יאושר סופית ונגיע לשיוויון זכויות מלא. הקהילה הגאה הגיעה להישגים גדולים רק בזכות המאבק והלחץ המתמיד, כבר 30 שנה (!). הצלחנו לא בגלל שהיינו נחמדים וישבנו בשקט. ושיהיה ברור לכל הסמוטריצ׳ים והחשוכים: לא תהיה שום הפוגה במאבק ושום הנחה לשום גזען. שיוויון זכויות מלא, ולא מילימטר פחות.
ככה זה בכל מאבק מוצלח. כדי לנצח צריך התמדה וחיבור של כוחות. כך ניצחו העובדות הסוציאליות השובתות. הן הפגינו ללא ליאות, מול כל הספינים והפייק ניוז המרושע שהפיצו עליהן. מרצ היתה אתן מההתחלה, עבדנו בכנסת וחיזקנו את התמיכה הפוליטית בשביתה, היה פייט חזק בתקשורת, והרבה גורמים חשובים הצטרפו – ראשי ערים, ארגונים חברתיים, ההסתדרות כמובן. כך נוצרה המסה הקריטית של לחץ ציבורי על הממשלה שנגמר בהישג יפה.
כל זה מביא אותנו להפגנות הדרמטיות נגד הנאשם מבלפור. בניגוד לכל מיני מצקצקים וקיביצערים, ההפגנות האלה הן כבר הצלחה גדולה. כל מי שעומד מהצד ומפיח רוח נכאים ופסימיות, לא מעניין אותי. אני מסתכל על קבוצה ענקית של אנשים שכמהים לשינוי, וגם עושים כל מה שהם יכולים כדי להביא את השינוי. ממש כמו האימרה המפורסמת (המיוחסת למהטמה גאנדי) – ״תהיה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם״. הם יוצאים לרחובות, פעילים ברשתות החברתיות, משכנעים אנשים. הם לא מחכים שמישהו ״יארגן״ אותם, והם הם לא מקבלים הוראות מאף אחד. הם פשוט עושים מה שהם חושבים שנכון לעשות, וזה נהדר.
הז׳אנר הכי מאוס בתקשורת אלה נותני העצות ״והמומחים״ שרוצים כביכול לעזור להפגנות. ״אתם חייבים לשנות את המסר/חבל שאתם כאלה ולא כאלה/לא תצליחו אם לא תגידו ככה וככה״ ועוד שלל עצות מבריקות. המומחים הללו לא מפגינים בעצמם וכמובן שמעולם לא ארגנו הפגנה אחת, אבל הם יודעים מצויין מה נכון. כל זה כבר יצא לי מהאזניים. יש לכם מסר מנצח? תרימו הפגנה. לא רוצים? בואו אתנו או תשבו בשקט.
פעילות ופעילים יקרים, אני יודע שחלק גדול ממי שקורא את הדברים הללו, שותף למחאה הגדולה – כל אחד לפי יכולתו ולפי דרכו. אז קודם כל אני רוצה להגיד לכם תודה. תודה על הפעילות, על התמיכה במרצ (שבאה לביטוי גם בסקרים), ועל החיזוקים שאנחנו מקבלים מכם באופן שוטף. המחאה הגדולה תמשיך להתחזק, ואנחנו נעשה הכל כדי לתרום לכך כמפלגה. אנחנו לא מארגנים את ההפגנות ולא מנהלים אותן, ואנחנו גם לא אמורים ולא מתיימרים לעשות את זה. אנחנו נעשה מה שמפלגת שמאל אידיאולוגית צריכה לעשות: נעניק למחאה גב פוליטי, נגביר לחץ בכנסת ומול הממשלה ונחזק את האחיזה שלנו בזירה הפוליטית הרחבה. במקביל נעלה על סדר היום יוזמות ותכניות על-פי העקרונות הפוליטיים שלנו. ממש כפי שעשינו במאבק לבלימת הסיפוח, או במאבק למען קהילת הלהט״ב. נעשה את זה כמפלגה סוציאל-דמוקרטית מול המשבר הכלכלי והחברתי, במאבק על שלטון החוק, ובהגנה על זכויות האדם והדמוקרטיה.
״החירות מובילה את העם״, זה שמו של הציור המפורסם של הצייר הצרפתי דלקרואה. הוא צייר אותו בעיצומה של מהפכת 1830 בפריז. כמעט 200 שנה עברו מאז, אבל המטרה לא השתנתה: חופש, שיוויון, וסולידריות. וגם מריאן, הדמות המרכזית בציור, חוזרת ומופיעה בכל דור ודור כסמל לחירות. השבוע היא הופיעה בירושלים.