הרבה אנשים חושבים, וחשבו כך בכל התקופות ובכל המקומות, שאלימות מאפיינת בעיקר אספסוף. הדיעה המקובלת היא שאנשים משכילים או בני מעמד גבוה, בכירים ומבוססים למיניהם, הם "מתורבתים", ולכן יותר שקולים, הומאניים. ותמיד יש סוג של הפתעה, אפילו תדהמה, מכך שהמשתולל הבולט איננו דווקא בחור חסר השכלה בגופיה מיוזעת עם שיער פרוע, אלא בכיר בחליפה ספון במשרד צונן. חשבתי על העניין הזה לא מעט השבוע. כאשר בתל-אביב עירי השתוללו ברחובות, ובכנסת השתוללו בוועדה שאני עומד בראשה: ועדת עובדים זרים.
חשבתי על המשתוללים בחליפות, אלה המנהיגים הפוליטיים המסיתים, המתסיסים, על הנזק הנורא שהם עושים – בהכרה מלאה ובדיעה צלולה – ועל האלימות שמניעה אותם ואליה הם מכוונים, הרבה יותר מכל משתולל בגופיה. ונזכרתי באחד, רדובאן קרדז'יץ' שמו, מי שהנהיג את הסרבים בבוסניה, ועומד עכשיו לדין בהאג באשמת פשעים נגד האנושות ורצח עם. נזכרתי בו לא בגלל שיש דמיון בין מה שקרה שם לבין מה שקורה כאן. אין השוואה, ואני משוכנע שגם לא תהיה. נזכרתי בו בגלל חלקם של מנהיגים ואישיים פוליטיים בהסתה ובליבוי אלימות.
בתקשורת המערבית מכנים אותו "הקצב מבוסניה". הכינוי הזה עושה עוול לקצבים. קרדז'יץ' משכיל מאוד, שילוב של איש מדע ואיש רוח: רופא פסיכיאטר, מומחה ברפואה אלטרנטיבית, ומשורר, שלא רק כותב למגירה, אלא פירסם ספרי שירה רבים, שזכו להצלחה. והנה איש כזה, בלי ספק ברמה הכי גבוהה, תרם תרומה כל כך מכרעת לדירדור של ארצו ועמו לתהום.
הייתי בסראייבו בעיצומו של המצור הסרבי. משדה התעופה שאובטח על-ידי כוח בינלאומי, נכנסתי לעיר במשוריין. ברחובות היה צריך ללכת צמוד למחסומי בטון, מחשש לפגיעת צלפים שהתמקמו בהרים סביב. הכי מסוכן היה לגשת לגופות, כי הצלפים עשו מאמץ מיוחד לירות גם בצוותי רפואה. העיר היתה נצורה לחלוטין, ועשן היתמר מבניינים שספגו פגיעות ישירות. שרר מחסור חריף בדלק, מזון, תרופות, ובכל דבר בעצם. התושבים עמדו בתורים למרק ולחם. אבל אם היה לך כסף, מטבע זר, אפשר היה להשיג הכל. בעיר פעל שוק שחור עצום, ובלילות כאשר סראייבו היתה עיר רפאים מוחלטת, היו שם מסעדות שהגישו מזון משובח, ואפילו מועדוני לילה עם כל משקאות היוקרה. התשלום בדולרים ובמארקים גרמניים בלבד. מאיפה הגיעו כל המצרכים והמוצרים? מהאזור הסרבי כמובן, ואין מה לדאוג – חיילי הכוח הבינלאומי לא קופחו. גם הם קיבלו את העמלה השמנה שלהם.
אחרי כמה ימים בסראייבו התחלתי להבין את הקשר המעניין בין גזענות לעסקים. היו שם, בכל הצדדים, אנשים בחליפות שהרוויחו הון תועפות מהמלחמה. רוב האוכלוסיה סבלה כמובן סבל נורא, אבל המצור השתלם היטב למשתוללים בחליפות. איזו מלחמה נפלאה.
אגב, עוד דבר מעניין למדתי שם – על הנזילות של הגזענות. לא רק הנזילות הכספית, אלא הקלות הבלתי נסבלת של שיסוי הדדי שהוביל לשחיטות איומות. המלחמות בבוסניה וקרואטיה פרצו זמן קצר אחרי התפרקות יוגוסלביה. עד אז כל המדינות החדשות האלה היו חלק מאותה יוגוסלביה. ובעניין העמים שצצו שם.. נו, חלק מזה היה פיקציה. האמת היא שבתקופת יוגוסלביה, הרוב הגדול של התושבים הגדירו את עצמם "יוגוסלבים", ודיברו, ועדיין מדברים, באותה שפה ממש: סרבו-קרואטית. היום בקרואטיה העצמאית קוראים לזה "קרואטית" ובסרביה "סרבית", וכל מיני מומחים בשירות הלאומנים, מדגישים מילות סלנג ומיני מיבטאים מקומיים כדי ליצור את הרושם שמדובר בשפות נפרדות. זה כל כך נלעג. ובוודאי בבוסניה, שבה חיו יחד מוסלמים ונוצרים ויהודים, לא היתה שום "בוסנית", וגם לא היו "בוסנים".
ביקרתי בבית ספר. שאלתי את התלמידים כמה מהם מגדירים את עצמם בוסנים. יער של ידיים. אחר כך סיפר לי המורה, שרק שנתיים קודם, כשבוסניה הכריזה עצמאות, שניים-שלושה בלבד בכיתה הגדירו את עצמם כך. כולם היו יוגוסלבים. אבל יוגוסלביה נעלמה. אגב, בשטחה קמו מאז ועד היום שבע מדינות עצמאיות, לא פחות. לכל אחת, כולל לזעירות שביניהן, יש כמובן ראש ממשלה, ושר ביטחון, והרבה שגרירים בחליפות.
לפני שיצאתי מסראייבו לאזור הסרבי, הזהירו אותי מפני הרוסים עם הסכינים. רוסים? סכינים? כן, שתדע לך, אלה רוסים. מה רוסים? השתגעתם? הרי אתם יודעים בדיוק מי הם: אלה סרבים, השכנים שלכם מאות שנים, שמדברים באותה שפה כמוכם, וגם נראים בדיוק כמוכם, ורובם המכריע חילונים לחלוטין בדיוק כמוכם. לא עזר. איש לא היה מוכן להודות שהוא מכיר את שכניו לשעבר, וכמובן שאיש לא העז לומר שמדובר בבני אותו עם.
הגעתי לסרבים. נו, איך היה אצל הטורקים בסראייבו?, שאלו אותי. טורקים? בסראייבו? כן שתדע לך, אלה טורקים, זרים. מה טורקים? השתגעתם? הרי אתם יודעים בדיוק מי הם: אלה השכנים המוסלמים שלכם מאות שנים, שמדברים באותה שפה כמוכם, וגם נראים בדיוק כמוכם, ורובם המכריע חילונים לחלוטין בדיוק כמוכם. לא עזר. איש לא היה מוכן להודות שהוא מכיר את שכניו לשעבר, חלקם בני משפחה אפילו, חברים לעבודה, שותפים בעסקים – שום דבר לא נשאר מזה. ויד איש באחיו.
ועכשיו חישבו על המצב אצלנו: כמה עוד יותר קל להסית כשיש שוני עמוק ופערים כל כך גדולים בין הקבוצות, וכמה כסף עושים על חשבון המצוקה הזו – מהכנופיות של הבדואים בסיני, ועד סוחרי כוח האדם אצלנו – ואיך מרוויחים הון כספי והון פוליטי כשמסיטים את הדיון מהבעיות האמיתיות – וכמה אחראיים צריכים להיות האנשים בצמרת כדי לכבות את הלהבות שכל כך קל להצית ולקדם פתרונות רציניים. אבל הם לא אחראיים. הם המציתים.
אלא שגם לנו יש אחריות. לא מספיק רק לעמוד מול הגזענים והמתלהמים (ולצערי ובאופן בלתי-מפתיע, חברי הכנסת של מרצ הם כמעט היחידים שעושים את זה), אלא צריך גם לקדם פתרונות רציניים ואחראיים שמבוססים על נתוני אמת. אני מזמין אתכם לאתר שלי בו תמצאו חומרים רבים ובעיקר תכנית מסודרת, לדף הפייסבוק של הוועדה שלי, ולאתר הוועדה עצמה. כמו כן, אני ממליץ בחום, למי שמאס בלהג, בבורות, ובנתונים שקריים, לקבל מידע מלא ואמין באתר מחלקת המידע והמחקר של הכנסת.
והזמנה לסיום – אני שמח להזמין אתכם, וראו זאת כהזמנה אישית, לשני אירועים חגיגיים לפתיחת שבוע הגאווה: "גאווה בת 20" – במלאת 20 שנה להקמת מרצ, נחגוג במועדון בת"א יחד עם צמרת התנועה, אמנים, ופעילים מרכזיים, שני עשורים של מחוייבות והישגים, הרבה יותר מכל מפלגה אחרת, למען הקהילה הגאה בישראל. זה יהיה ביום רביעי הקרוב, 30 במאי, 20:00, הכניסה חופשית – כל הפרטים כאן. ואילו בכנסת, כמדי שנה, אני עורך את כנס הגאווה שיתמקד הפעם בנושא הקריטי של חינוך ובני נוער – יום שני, 4 ביוני, 16:00, במשכן הכנסת. מספר המקומות מוגבל, ולכן צריך לאשר במייל חוזר את ההשתתפות.
חג שמח, ניצן
(26.5.2012)