יש לי משהו אישי לספר. הוא אמנם נוגע לתפקיד שלי כשר הבריאות וכיו"ר מרצ, אבל הוא אישי. מדברים הרבה על "מה שרואים משם": על הפער בין מה שאתה חושב כשאתה בחוץ, לבין מה שאתה מגלה כשאתה בפנים, בשלטון. דווקא אני חייב להגיד שלא גיליתי משהו ששינה את דיעותיי. אם כבר, אז מה שאני רואה בפרוזדורי השלטון רק מחזק מה שהאמנתי בו תמיד, בעיקר ביחס לסוציאל-דמוקרטיה. אולי זה יפתיע אתכם, אבל הכהונה שלי בממשלה הפכה יותר ליותר סוציאליסט ומציידת אותי בשלל הוכחות על ההיתכנות והיתרונות של כלכלה וחברה סולידרית ושיוויונית יותר. אני גם יודע היום הרבה יותר ממה שידעתי בעבר, איך לממש את זה.
אבל לא על זה אני רוצה לדבר פה. הפער המטריד ביותר שאני חוויתי בשנה האחרונה הוא הפער בין העשייה האמיתית, התכלסית, לבין הרעשים הפוליטיים והציבוריים. תמיד הייתי חלק מזה והכרתי את זה מכל הצדדים. אבל בממשלה זה בלט במיוחד.
ממשלת השינוי שהייתי חלק ממקימיה, ואני חבר בכיר בה, היא קואליציה של מפלגות, קטנות ברובן, בלי מוקד כוח אחד. המצב הזה הוא חסרון פוליטי כמובן, אבל את זה ידענו כשהקמנו את הממשלה, וזה היה הדיל המכונן שלה. אלא שיש גם יתרון: לשרים יש יותר חופש, ואתה יכול לקדם שינויים, כמובן אם אתה רוצה (זה יותר עבודה) ואם יש לך עקרונות ברורים.
זה מה שעשיתי – מהימים הראשונים שלי בממשלה עד עכשיו. על כמה פסגות בולטות שמעתם בכותרות: ניהוג הקורונה בלי סגרים, רפורמת ההפלות, התוספת הגדולה לתקציב הבריאות, המהפך בבריאות הנפש, טיפולי שיניים לזקנים, זכויות להט"ב – פונדקאות שווה, תרומות דם, איסור טיפולי המרה ויש עוד. על שינויים אחרים שעשיתי פחות שמעתם, למרות שהם נוגעים ישירות לחיים שלכם. למשל קביעת תקציב מסודר, ידוע מראש, לכל בתי החולים בארץ. או הכנסת המקדם הדמוגרפי לסל הבריאות, מה שמבטיח עדכון של הבריאות שאתם מקבלים לפי הגידול באוכלוסייה. אלה דברים שניסו לעשות אותם במשך שנים.
אלא שכאן חשתי בפער עצום – בין ההישגים הרבים והשינויים שהצלחתי לחולל בתקופה מאוד קצרה, לבין הטרללת התקשורתית והפוליטית. שני עולמות נפרדים. לעתים נדמה שלעשייה עצמה ולהגשמת החזון האידיאולוגי, שאמורים להיות המטרה של המאבק הפוליטי, אין כמעט משמעות. המשחק הפוליטי הוא חזות הכל. טונות של רכילות. מי אמר מה על מי, מי ליכלך, על מי צחקו, הטרלה פה, עריקה שם, סקר פה, הכפשה שם. שום קשר למה שאתה באמת עושה או למה שאתה אמור לעשות. זה פער בלתי נסבל.
לעתים אני שואל את עצמי – אם כך, מה הטעם בעשייה, מה הטעם בכלל באידיאולוגיה? אולי כדאי להתמקד ברעש ובצלצולים. זה מביא יותר פירסום… אלא שהתשובה שאני נותן לעצמי, גם עכשיו, וגם בימים הקשים בשנים האחרונות, היא שכן יש משמעות למה שעושים. לא הכל חרטא ברטא של רכילות פוליטית וקשקושי סקרים.
כל יום במשרד הבריאות, באמת כל יום, אני רואה שדברים שאני עושה משפיעים באופן ישיר על חיים של אנשים. זו זכות גדולה – האפשרות להשפיע על חיים של אנשים. והם מתקשרים וכותבים לי ומספרים לי. זוג גברים שעוד כמה חודשים יהיה להם ילד בפונדקאות בישראל. הם לא יכלו לממן פונדקאות בחו"ל, והשינוי שעשינו הופך להם את החיים. או מנהל בית חולים שמספר לי בהתרגשות עצומה שסוף סוף הוא ישן בלילה בלי סיוטים על איך הוא משלם את המשכורת הבאה לעובדים, כי יש לו ודאות תקציבית, והוא לא צריך יותר לזחול ולהתחנן לכסף. או אישה מבוגרת שבקושי יכלה לאכול ומתחילה עכשיו טיפולי שיניים, אחרי שהורדנו את גיל הזכאות לכתרים וטיפולי שורש ותותבות שהיא תעשה בקופת חולים, בסבסוד כמעט מלא.
אז נכון, הפער בין העשייה האמיתית לבין השיסוי הפוליטי הוא פער קשה. בהחלט חוויתי אותי על בשרי. אבל בשורה התחתונה, אני עדיין מאמין שגם אם המחיר כבד, עדיין כדאי לשלם אותו עבור הזכות להשפיע ולשנות. ולכן אני ממשיך, ולכן אני מתמודד לרשימת מרצ לכנסת הבאה. כדי שתהיה לי היכולת להשפיע ולשנות בהתאם להשקפת העולם שלנו. אני יודע לעשות את זה, ואני צריך אתכם אתי.
יהיו אצלנו פריימריז במרצ, פריימריז פתוחים. כל מי שיתפקד עד סוף החודש הזה, סוף יולי, יוכל לבחור בפריימריז (שיתקיימו ב-23 באוגוסט), ולעזור לי להמשיך בעשייה. אז תתפקדו, תבחרו, ונשפיע ביחד.