וושינגטון. הניצחון לא מונח עדיין בכיס של הילרי קלינטון. היא מועמדת לא מלהיבה ולא אהודה, ויש לה כישרון עגום לספוח הכפשות ופרשיות מביכות. ובכל זאת, הסיכויים נוטים לטובתה, והיתרון שלה בסקרים ובהערכות המצב מחייב דיון רציני על שלטונה, אם וכאשר תנצח. איזו מין נשיאה תהיה? האם היא צפויה לבצע מהלך דרמטי, או אולי רפורמה גדולה? והאם בכלל יהיה שינוי במדיניות המימשל כאשר הגברת ומר קלינטון ישובו לבית הלבן, בהיפוך תפקידים – היא כנשיאה הראשונה, והוא ״כג׳נטלמן הראשון״?
בעלה נישא אל נצחונו לפני רבע מאה על גלי ההדף של אמירתו המפורסמת ״זו הכלכלה, טמבל״. בהנחה, מבוססת למדי, שהילרי קלינטון איננה טמבלית, כדאי לה לחדד את עמדותיה הכלכליות, ואולי לגבש עמדות שכאלה, ברורות. כי לאחר יותר משנה של קמפיין, עם אינספור נאומים וראיונות ״על הכלכלה״, קשה להבין מה היא רוצה. יותר מסים ורגולציה או פחות? יותר שוק פרטי או יותר מיגזר ציבורי? עוד הסכמי סחר או בעצם ממש לא? כן, יש שלל ציטוטים שלה בכל אחת מהסוגיות הללו. למעשה, בניגוד גמור לטראמפ, יש לה מצע ועמדות מפורטות בכל נושא. אלא שמכל ניירות העמדה והמוני המסמכים שמנפיק המטה הענקי שלה, קשה, בכנות, לענות על שאלה פשוטה אחת: האם היא שמאל או ימין, מבחינה כלכלית? האם פניה ל-99 האחוזים של סנדרס, או לאחוזון העליון של וול סטריט והוליווד שגם תורם לה ביד נדיבה?
לפי המבחן של מרקס -״ההווייה קובעת את התודעה״ – קלינטון היא ימין: אישה עשירה מאוד, מחוברת להון הגדול, ועתירת השפעה. אלא שזה אינו באמת מבחן אלא חזקה הניתנת לסתירה, וההיסטוריה מספקת דוגמאות רבות לכך. האישים הנערצים ביותר במפלגה הדמוקרטית, פרנקלין ואלינור רוזוולט, היו אריסטוקרטים, אליטה מדושנת ופריבילגית מאין כמוה, ובכל זאת, הובילו מהפך חברתי כביר. מה שהם עשו למען העובדים, למען בעלי מוגבלויות, למען הנשים והמיעוטים, לא עשה כמעט איש לפניהם.
קשה להאמין שקלינטון תבצע ״ניו דיל״ בסגנון רוזוולט, וגם לא קצה קצהו של ״ניו דיל״. ולו מן הטעם שארה״ב איננה שרויה במשבר כלכלי חריף, כמו בתקופת השפל הגדול, וגם כי קשה לראות כיצד היא תגייס רוב בשני בתי הקונגרס לרפורמות כלכליות מרחיקות לכת. טבילת האש הפוליטית הראשונה שלה, כאשר בעלה הפקיד אותה על רפורמת הבריאות בקדנציה הראשונה שלו, היתה כה כושלת וטראומטית, שקשה לראות אותה חוזרת למאבקים חזיתיים מול הרפובליקאים בסוגיות כלכליות-חברתיות שממילא אינן בוערות בדמה, כפי שנחשף גם בהדלפות ויקיליקס האחרונות.
אז מה כן? מה בוער בה? מה דרוש לארה״ב עכשיו? התשובה מסתתרת בהודעות של הבית הלבן ושלה עצמה מהימים האחרונים, שנדחקו לשוליים בגלל שערוריות טראמפ. ההאשמה האמריקאית הרשמית היא לא פחות ממדהימה: ממשלת רוסיה פרצה למערכות מחשבים בארה״ב במטרה לשנות את תוצאות הבחירות לנשיאות. ברור לטובת מי. יש רק גורם אחד במוסקבה שיכול לאשר מבצע כזה. זה הגורם שגם טובח בסוריה, תוקף באוקראינה, ומאיים על המדינות הבלטיות.
הרוח הנושבת עכשיו מהבית הלבן, ממחלקת המדינה, ומגורמי הביטחון והביון, מזכירה את רוחות המלחמה הקרה. אלא שהרוחות האלה לא הביאו עדיין את הגשם. אובמה וקרי נמנעו בכל מחיר מעימות נגד רוסיה ובני חסותה, כמו משטר אסד בדמשק. פוטין הבין את הרתיעה האמריקאית באופן היחיד ששליט מסוגו יכול להבין: אור ירוק להמשך התוקפנות. התוצאה היא שמשטר הביטחון העולמי מתערער בצורה קשה. מדוע רק לפוטין מותר? גם גורמים כוחניים אחרים מנצלים גם הם את שעת הכושר: במזרח אסיה, למשל. והתהליך עלול רק להחריף.
אמריקאים רבים מאסו בתפקיד השוטר של העולם, ובצדק. אלא שהמשך המדיניות המסוייגת של אובמה, פוגע באינטרסים של ארה״ב, ובסופו של דבר עלול לגרום נזק ישיר לכלכלתה ורווחתה. התפוד הלוהט הזה יתגלגל לחיקה של קלינטון. בניגוד לכלכלה, הרי ניהול מדיניות החוץ והביטחון יהיה מסור בידיה, על פי תפקידה החוקתי כמפקדת העליונה. זה גם תחום הנסיון והבקיאות שלה, כשרת חוץ לשעבר. אם לשפוט על-פי הנאומים שלה, זה הנושא שבאמת מרתק אותה. באחרונה אמרה שהיא תדע לעמוד מול הביריונות של פוטין ולהציב לו קו אדום. בכך תוכל לזכות בתמיכה של רפובליקאים רבים שסולדים מחנפנותו המבישה של טראמפ לשליט הקרמלין.
בעבר כינו את מי שישב בבית הלבן ״מנהיג העולם החופשי״. היתה בכך הגזמה גדולה וגם עיוות מקומם. המדיניות האמריקאית בעולם תמכה לעתים קרובות במשטרים אפלים ונתנה יד לדיכוי קשה. אבל כעת, כאשר מנגד ניצבים כוחות מסוכנים, בלתי דמוקרטים ומאיימים בעליל, הבחירה היא ברורה. דומה שהילרי קלינטון כבר בחרה. אם כך תפעל, כמנהיגת העולם החופשי, ותביא לביטוי בינלאומי את הערכים החוקתיים האמריקאיים, זה יהיה מיפנה של ממש במדיניות ארה״ב: מיפנה נחוץ עד מאוד.
פורסם ב״הארץ״