מעריב הוא לא סתם "מוצר מנייר", ואלפיים העובדים בו הם לא אבק שאפשר להעיף בנשיפת פה. תסתכלו בכותרת הזו. מדינה שלא מבינה מה זה עיתונות ומה זה אנשים, פוגעת בבסיס קיומה.
סגירת עיתון, משמעותה אחת: צמצום נוסף במרחב הדמוקרטי. בימים בהם מפוטרים עובדים בעיתון הארץ, ידיעות נמצא בקשיים ומעל ערוץ 10 מונפת סכנת סגירה כל העת, ברור כי מעריב איננו מקרה ייחודי כי אם סימפטום לבעיה גדולה יותר. עיתונות חופשית ומגוונת הנה מטרה נעלה בכל חברה דמוקרטית. היא מחייבת את כולנו לחשיבה מחדש על הצורה שבה אפשר לנהל עיתון בימים אלו בהם התקשורת משתנה והפרינט נקלע לקשיים בכל רחבי העולם. ברוב מדינות המערב מבינים את החשיבות העצומה המגולמת בעיתונות חופשית ולמדו לייצר פתרונות מתאימים שיגנו על הפרינט בתקופה חדשה זו. ממש כמו שחוק הקולנוע הציל את הקולנוע, פשוטו כמשמעו, ותקציבי התרבות בישראל (הגם שהם נמוכים מאוד) מאפשרים לתיאטראות ופסטיבלים את האפשרות להתקיים, כך יש צורך בהתערבות ממשלתית עקיפה דרך הקמת קרן הצלה ממשלתית שתקצה סבסוד ממשלתי קבוע שיאפשר לפרינט לשגשג ולנשוך. קיום של מיגוון כלי תקשורת הוא אינטרס עליון של הציבור בישראל.
במקביל, בכל מהלך של קבוצת דנקנר, כספם של העובדים חייב להיות מובטח לפני כל התחייבות כלכלית אחרת. לא ייתכן כי יגזלו את כספי הפיצויים, את קופות הפנסיה של העובדים ואת הזכויות הסוציאליות המגיעות להם על פי חוק. מי שמלין את שכרם של העובדים ולא העביר להם ביודעין את כספי הפיצויים והפרשות הפנסיה – הוא גנב. יש לזכור כי לעובדים רבים שעלולים להיות מפוטרים בימים הקרובים אין כל אפשרות לנהל הליכים משפטיים ולהמתין זמן רב לקבלת הכספים המגיעים להם כחוק.
אלפי עובדים ובני משפחותיהם נפלו קורבן להתנהלות עקומה לאורך השנים. עכשיו הם משלמים את המחיר הקשה ביותר: אובדן מקום עבודתם ומקור הכנסתם. כל זאת, כאשר ראשי התאגידים השולטים במעריב גילגלו לכיסם הפרטי סכומי עתק. לכן עכשיו הוא, וכן בעלי מניות מרכזיים אחרים, צריכים להכניס את היד לכיס, ולכסות את החובות כלפי העובדים. כל פגיעה בעובדים, בוודאי בסדר גודל כזה, היא בלתי נסבלת.