להרוג את הרוח

מי שמבקש עכשיו לרמוס את הערכים הדמוקרטיים של צרפת, בשם המאבק בטרור, פועל בדיוק על-פי התרחיש המועדף על מנהיגי דאעש. רובם הגדול מאוד של המוסלמים בצרפת, עשרה אחוזים מהאוכלוסיה, סולד מהטרור. רובם הגדול מאוד של האנשים האלה הם ילידי צרפת ואזרחיה, והם כמהים להשתלבות, ללימודים, לקריירה. מיעוט קטן וקיצוני רוצה בחורבנה של צרפת ובהרס התרבות המערבית. המיעוט הזה מנצל את העוני, הגזענות ואת רגשות התסכול בפרברים של פריז ומארסיי, טולוז וסנט אטיין, כדי לגייס צעירים ממורמרים ונטולי תקווה, לשגר אותם לסוריה ועיראק, והלחזיר אותם לאירופה כטרוריסטים מדופלמים בשירות הפונדמנטליזם הדתי הרצחני.

בניגוד להתנשאות הישראלית הקבועה באירועים מהסוג הזה – ״הם תמימים, הם לא מבינים עם מי יש להם עסק״ – הצרפתים מבינים מצויין. כבר תקופה ארוכה, צרפת מתמודדת עם טרור ברוטאלי מאותו מקור איסלמי. שירותי הביטחון שלה שהם החזקים והמרושתים ביותר באירופה, סימנו את המקור הזה כיעד לאומי בעדיפות עליונה. הדבר האחרון שאפשר להגיד על צרפת בהקשר של טרור איסלמי הוא שאננות. צרפת מודעת היטב לעוצמת האיום.

אלא שהאיום האמיתי הוא על אופיה ועל רוחה של צרפת. מן הצד האחד גורמי טרור סרטניים שמבקשים לבקע את צרפת ולגרור אותה למלחמה עם אזרחיה המוסלמים, שרובם הגורף הם בשר מבשרה, ומן הצד השני כוחות השחור של הימין הפאשיסטי, שתמיד ארבו באזורי הדמדומים של הרפובליקה, ממתינים במחשכים כמו נגיף הדבר של אלבר קאמי, לשעת הכושר, כדי לנצל מצבי חירום לאומיים ולטרוף את השלטון. 

מול אלה ומול אלה מנווט השלטון בצרפת, והמשימה הופכת למפרכת מיום ליום. איך לעקר את הטרור שמבצעים אזרחים צרפתים, מבלי לעקור את הלב האזרחי של צרפת? מה שמונח עכשיו על הכף הוא שרידותה של הדמוקרטיה הצרפתית. לא לחינם תקף דאעש את פריז, ״בירת הפריצות והתועבה״ כהגדרתו אמש. ומהי תועבה בעיניו? החילוניות של צרפת, התרבות התוססת שלה, ״החירות, שיוויון, אחווה״ שלה, העובדה שהיא רואה את עצמה ״מולדת זכויות האדם״. לכך התכוון תומס ג׳פרסון כאשר אמר "מולדתו של כל אדם היא ארצו, והשנייה היא צרפת״. את המולדת הזו מבקשים לאבד.

הנשיא הולנד שרוי בשפל פוליטי. כעת הוא ניצב בפני המבחן העליון שלו, ואחד המבחנים הקשים בתולדות צרפת המודרנית. יש סביבו מי שלוחצים עליו לאמץ בעצם את מדיניות הימין הקיצוני, ולהציב מול הכוונת את המוסלמים כולם. רבים אחרים מבינים את הסכנה בכך. ראשת העיר של פריז, אן הידאלגו, היא מהבולטות בהם. הידאלגו, בת מהגרים מספרד, מבינה שכדי ללחום בטרור ביעילות דרוש שיתוף פעולה של הקהילות המקומיות, נדרשת התגייסות של מנהיגים מוסלמים, וכי האסון הגדול ביותר יהיה לשמוט את הקרקע תחת רגלי קהילות שלמות שבלית ברירה יידחקו לציפורני דאעש.

ימים קשים צפויים לאירופה ולעולם החופשי כולו. קריאות המלחמה מהדהדות את זעקות השבר של הקורבנות. במצבים כאלה, שם וגם פה, מציגים את זכויות האדם כמכשול במלחמה בטרור. רב הלחץ להסיר את ״המעצורים המשפטיים״ ולהפעיל אמצעים דרקוניים כלפי חפים מפשע. אין שגיאה גדולה מזו. מדינה דמוקרטית מסוגלת להילחם באויביה מבלי לאבד את הצלם, וצרפת יודעת זאת. היא שילמה בעבר מחיר נורא על סטיה מהדרך הדמוקרטית. לא רק שאין כל סתירה בין ערכים דמוקרטים לבין מאבק באלימות, אלא שהערכים האלה הם הסיבה למאבק. אם בשם המאבק הזה, תוכחד הדמוקרטיה, זה יהיה ניצחון הטרור, כי זו מטרתו: להרוג את הרוח החופשית.

פורסם ב״הארץ״.