מטרת חוק זה לוודא כי נשים לא יופלו לרעה בחלוקת הרכוש המשותף בהליך הגירושין בעקבות הדיון בעניינן בבתי הדין הרבניים, ובעקבות פסיקה המבוססת על הדין הדתי ולא על הדין האזרחי.
כיום קיימת סמכות לבית הדין הרבניים לעסוק בנושא חלוקת הרכוש בין בני זוג המבקשים להתגרש במידה ואחד מבני הזוג כרך אותו לתביעת הגירושין שהגיש לבית הדין. טרם ניתן בג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, החילו בתי הדין הרבניים את הדין הדתי על חלוקת הרכוש, בעוד שבית המשפט לענייני משפחה החילו את הדין האזרחי. ההבדל בדין שהוחל יצר הבדל בתוצאות. בתי הדין הרבניים חילקו את הרכוש לפי הרישום ואילו בית המשפט לענייני משפחה החילו את חזקת השיתוף. מאחר ובמרבית המקרים החלק הארי של הרכוש רשום על שם הבעל, כשהגיע הדיון לבית הדין הרבני, החלוקה הותירה את האישה בתום הליך הגירושין ללא רכוש המשקף את חלקה בנישואים. לאחר שניתן בג"ץ בעניין בבלי הוחלה חובה על בתי הדין הרבניים לפסוק בנושא חלוקת הרכוש לפי הדין האזרחי, קרי לפי חזקת השיתוף המחילה דין שווה לשני בני הזוג ברכוש, הגם שאינו רשום על שם שניהם. עם זאת, בית הדין ברוב המקרים מסרבים לגזירה זו וממשיכים לפסוק על פי הדין הדתי. משכך, הפגיעה בנשים והפליתן לעומת הבעל נותרת בעינה. לכן, על מנת לוודא שנשים לא יצאו נפסדות מהליך הגירושין ומחלוקת הרכוש יש להותיר את חלוקת הרכוש במסגרת הדין האזרחי בלבד, כלומר כסמכות ייחודית של בית המשפט לענייני משפחה. לפיכך מוצא להוציא את חלוקת הרכוש מרשימת הנושאים הניתנים לכריכה לתביעת הגירושין המוגשת לבית הדין הרבני.