חברים

הלכתי לראות את הסרט החדש של רגב קונטס, "חברים". מבט אישי מפוכח, מרשים בכנותו, על החודשים המופלאים של מחאת הקיץ שעבר, ועל החברים העוד יותר מופלאים שעשו אותה. "חברים" מפייסבוק, שהפכו לחברים אמיתיים. זיהיתי שם גם הרבה מאוד חברים שלי.

מאז ההקרנה אני לא מפסיק לחשוב על התמונות המסעירות הללו. הרי הייתי שם. בכל אחת ואחת מההפגנות. מהשעות הראשונות של האוהלים הראשונים והמחצלות ברוטשילד, באותו 14 ביולי היסטורי, ועד הפגנת החצי-מיליון, ופינוי האוהלים. ובעצם אף פעם לא הלכתי משם.

קיץ 2011. הסיסמאות ממשיכות להדהד בראש – "צאו מהמירפסת, המדינה קורסת", "הו הא מי זה בא? מדינת הרווחה!" וכמובן שאי אפשר בלי שיר המחאה האולטימטיבי: "במקום לעניים, נותנים לעשירים, איזה ממשלה של מושחתים. או או או או!". אם אתם לא מכירים את המנגינה, אתם כנראה בגירעון מחאתי. תשאלו את הילדים שלכם. הם ישירו לכם. האמת שבכל שבוע מאז, נפגשתי בשיר העממי הזה, באיזשהו ארוע או התכנסות של המחאה המתגלגלת עד עצם הרגע הזה.

המאהלים פונו בסוף הקיץ הלוהט, ורגב חזר לדירה השכורה שלו, לאחר שבעל הבית הסכים לא להעלות את שכר הדירה. בנקודה הזו הסרט מסתיים. אלא שזו היתה רק ההתחלה של פרק חדש במחאה, ומאז… מאז היו עוד כל כך הרבה הפגנות ופעולות. רק בסוף השבוע הזה השתתפתי בלא פחות מארבעה אירועי מחאה. כך שמי שמתעקש שלא להחמיץ שום הזדמנות להקניט ולחבוט במחאה, פשוט אין לו שמץ של מושג מה קורה בשטח. הוא מנותק.

בתום ההקרנה שאל אותי מישהו, איך אני הייתי מסכם את השנה הסוערת הזו. אז הנה טיוטה ראשונה – סיכום ביניים אישי ב-11 הערות קצרות:

1. הגדולה בישראל. לאחר מאות הפגנות, בהן השתתפו במצטבר מיליונים, ניתן כבר לקבוע שזו המחאה הגדולה ביותר והעקבית ביותר מאז קום המדינה. לכל המצקצקים שתמיד נהנים כל כך לזלזל ולבטל – "כבר היינו בסרט הזה, כבר ראינו ושמענו, אין חדש תחת השמש…" – אז סרט כזה לא ראיתם פה. עובדה. יש חדש תחת השמש – והוא קורה מול העיניים שלנו.

2. הגדולה בעולם. בכל העולם פרצו מאז האביב שעבר מחאות חברתיות חריפות. ההפגנות הגדולות ביותר התרחשו בישראל. מפתיע, אבל עובדה. ולא רק מבחינה יחסית. זאת אומרת, יחסית למספר התושבים כאן, חצי מיליון ישראלים בהפגנה זה כמו 20 מיליון אמריקאים, ומעולם לא היו 20 מיליון אמריקאים בשום אירוע. אלא שגם במספרים מוחלטים, אלה היו ההפגנות החברתיות הגדולות בעולם השנה. לא בניו יורק, מדריד או אתונה – לא היו חצי מיליון איש בהפגנה בתקופה המקבילה. יש לכך משמעות גדולה.

3. מנכ"ל המחאה. אין כזה. המאמץ לחפש את המנכ"ל, הלהיטות לנכס את המחאה לאיזה מישהו רב-כוח, לזהות את מי שהעסק הזה "שייך" לו והוא גוזר ממנו קופונים, היא ביטוי למשטר ההפרטה ולשיח התאגידי שחדר לנו למוח. "המחאה" היא לא עסק פרטי של מישהו. היא של כולם. גם הטרמינולוגיה הזו היא חלק מהותי במחאה: כולם, אנחנו. המחאה היא אוסף רב-גוני של קבוצות ואנשים שמתחברים לפעולות משותפות, ולפעמים משותפות פחות. יש בה דמויות בולטות והיא ממשיכה להצמיח ללא הרף עוד ועוד כאלה, אך הן אינן "בעלות שליטה". המנהיגות וההשפעה של אנשים כאלה ואחרים מבוסס על שיח והסכמה ודוגמא אישית, וכן – יש המון ויכוחים. חייבים להיות.

4. ויש להם אגו. בטח שיש. בדיוק כמו לכם ולי. וגם אמביציות אישיות. עניין לגיטימי לגמרי. ויש מאבקי כוח, ויש משיכות חבל. יש גם גישות שונות, אפילו מנוגדות. אבל סיכום הביניים (ובהיסטוריה אין סיכומים סופיים. הכל סיכום ביניים…) הוא הצלחה גדולה. זה אחד הצמתים האלה בהיסטוריה שבו מצליחה להיווצר התלכדות בין הרבה מאוד גורמים, שבמהלך רגיל של דברים מתקשים מאוד לשתף פעולה, ואז נוצר סחף חברתי חזק.

5. אבל שום דבר לא השתנה. טעות גמורה. מתרחש כאן מהפך תודעתי. בשנה אחת הציבור הישראלי נחשף לסידרה שלמה של תובנות וערכים, כפי שלא נחשף מעודו לשום עניין, בוודאי שלא בעוצמה מרוכזת וממוקדת שכזו. כאילו מדינה שלמה עברה קורס מזורז בסוציאל-דמוקרטיה. כשאני בא למפגש עם תלמידי תיכון, ואלה שואלים אותי על עובדי קבלן או מס ירושה, אני יודע שמתחולל פה שינוי עצום. עד לפני שנה, הם אפילו לא ידעו במה מדובר, בוודאי שאיש לא שאל על זה שאלות – בטח לא חבר'ה צעירים. אנחנו בשמאל דיברנו על זה בלהט, אבל לרובם המכריע לא היה עד אז שום יחס רגשי לסוגיות כאלה. מהפך תודעתי הוא שלב הכרחי בדרך לשינוי חברתי ופוליטי.

6. אז זה פוליטי? בוודאי. הסיסמה "זה לא פוליטי" היא קישקוש מוחלט. עצם מהותה של המחאה, כל מחאה, הוא פוליטי. זו אולי הצורה הטהורה ביותר של עשייה פוליטית. רוב המפגינים יודעים ומבינים את זה. מי שמפיץ את האמירה "זה לא פוליטי" הוא בדרך כלל אינטרסנט שלא רוצה שזה יהיה פוליטי: הוא פשוט חושש למעמדו.

7. וזה מפלגתי? לא בהכרח, ולאו דווקא ברמת השטח היום-יומי, אך בסופו של דבר כן. גם את זה יודעים ומבינים עכשיו רוב המפגינים. כדי שהמחאה תתורגם למעשים, כדי שיתחולל פה שינוי חברתי, דרושים צעדים שלטוניים מרחיקי-לכת. לשלטון הנוכחי בישראל אין שום כוונה, אפילו לא תיאורטית, להתחיל לצעוד בדרך הזו. בשנה החולפת הוא הבהיר זאת בצורה כואבת. לכן נחוץ שינוי פוליטי, נחוצה ממשלה אחרת עם שחקנים אחרים. על המגרש הזה משחקות מפלגות, וההכרעה נופלת בבחירות.

8. אז מה יהיה בבחירות? בפוליטיקה נורמלית, בארץ נורמלית, אתה מראה לי את תלוש המשכורת שלך ואני יכול להגיד לך למי אתה מצביע. "ההוויה קובעת את התודעה", אמר פעם מישהו. אבל הארץ הזו, אנחנו יודעים, היא לא נורמלית וגם הפוליטיקה שלה לא נורמלית. אנשים מצביעים למי שדופק אותם – פעם זה ביבי, פעם ברק, ולפעמים שניהם. הפוליטיקה מוכרעת בענייני ביטחון. לא חברה. לא כלכלה. ימין ושמאל מוגדרים כאן על-פי היחס לערבים ועל-פי התפיסה הדמוקרטית והדתית. האם המחאה החברתית משנה את הפרדיגמה, ומעלה את הפוליטיקה הישראלית על פסים אחרים? האם יהיו לנו כאן ימין ושמאל של קפיטליזם מול סוציאליזם? האם זו תהיה הזירה העיקרית של המאבק הפוליטי בישראל? בינתיים זה לא כך. לא בכנסת ואפילו לא בתוך תנועת המחאה.

9. אז לא נוכל לשכוח את הכיבוש ואת הכפייה הדתית? אין מצב. הסכסוך הלאומי שלנו, ה"יהודית ודמוקרטית" והאיזון ביניהם, יוצרים עדיין את קו פרשת המים של החברה הישראלית. זו לא "פוליטיקה ישנה" והסוגיות האלה אינן "נושא צד", או משהו שאפשר להעלים בסגנון אדמונד לוי ("אין כיבוש"). הן נוגעות במהות קיומנו במקום הזה. וכך גםהעניין החברתי. רוצה לומר, שבבואנו להשיב לחברה ולכלכלה את כבודן הפוליטי האבוד, אסור לדחוק הצדה את השלום וזכויות האדם ואת המאבק על נשמתה הדמוקרטית של ישראל. כי הדברים שלובים זה בזה באופן העמוק ביותר. זו סוציאל-דמוקרטיה אמיתית. השמאל, או מה שהתקרא שמאל, טעה טעות מרה כאשר בשם השלום, כביכול, נטש את החברה, או לפחות הצטייר כך. מספיק להיזכר בסוציאליזם הבלתי-קיים של אהוד ברק או שמעון פרס כדי להבין את עומק השבר. וטועים עכשיו אלה שבשם החברה ולמענה, כביכול, מפקירים את השלום ואת המאבק בכפייה דתית. זה לא צדק חברתי, אלא סדק חברתי. ובכלל, בעיני אין דבר כזה "צדק חברתי". יש צדק. פשוט, צדק.

10. ובכל זאת, מה יהיה בבחירות? יהיה טוב. כי באופן חסר תקדים, ממש כמו גודלן של ההפגנות – הפרדיגמה הפוליטית הישראלית עוברת עכשיו שינוי עומק של פעם בדור. אמנם כל הסלמה ביקום הביטחוניסטי – איראן, טרור, שטחים, סוריה – מאפילה על הסיכוי לשינוי פרדיגמה. אבל הסיכוי הזה עכשיו גדול יותר מאי פעם בעשרות השנים האחרונות. בכל מקרה צפוי שינוי בדפוסי ההצבעה, וקודם כל באחוז ההצבעה בקרב צעירים. רבים מאלה שלא טרחו בכלל להצביע בעבר, לא יחזרו על הטעות הזו. בזכות השינוי התודעתי של המחאה הם מבינים עד כמה זה פגע בהם.

11. ומתי זה יקרה? תחשבו על עגלה כבדה, כבדה מאוד, שבמשך עשרות שנים דוהרת בכיוון מסויים. לא פשוט לשנות כיוון, בוודאי לא תוך כדי דהרה. צריך קודם כל להאט. עכשיו העגלה מאטה, עכשיו מתחילים לחפש איפה אפשר לעשות סיבוב..זה לוקח זמן. דוגמא מהעולם – מרד הסטודנטים של צרפת, האביב של פראג, התנועה לזכויות האזרח של מרטין לותר קינג וכל "תרבות הנגד" בארה"ב – כל אלה הגיעו לשיא בשנת 1968. שנה כבירה. התמורות היו עצומות. אבל כמה זמן לקח לתרגם את השינויים החברתיים האלה לשינוי פוליטי? בצרפת לקח 13 שנה עד שהשמאל עלה לשלטון. בארה"ב עברו 8 שנים עד שהגיע נשיא דמוקרט ראשון. האביב של פראג התחלף בחורף של 20 שנה עד שנפלה החומה. פה זה ייקח הרבה פחות זמן, כי המחאה היתה הרבה יותר גדולה מוודסטוק ופאריס ביחד. אבל זה לא יקרה בין-לילה. אין הוקוס-פוקוס. זה תהליך קשה מול כוחות חזקים מאוד שאין להם שום כוונה להרים ידיים. וגם לנו אין שום כוונה כזו.

אתמול בלילה השתתפתי בעצרת זיכרון לציון הרצח בברנוער. פגשתי שם את דפני ליף. היא נשאה דברים מרגשים ביותר. דפני הזכירה לי שכבר שנה שלמה לא ישבנו ודיברנו כמו שצריך. היא צודקת. ננסה למצוא קצת זמן אחרי ההפגנה הבאה. 

 להתראות, ניצן

(5.8.2012)