תחשבו רגע על המילה "עגונה". כמה רוע ואכזריות יש בה. הרי מה זה "עגונה"? אזוקה, כבולה, כפותה. אבל לאו דווקא לבעלה (עוד מונח לא קל בכלל, אם חושבים על זה), אלא לריק, לאין, לכלום של בדידות וייאוש. נגזר עליה להיות עגונה לעד בייאושה. רק משום שהבעל נטש או נעלם.
אם זה היה רק כלל דתי ארכאי, שעבר מן העולם יחד עם עוד אינספור הגבלות אכזריות על נשים – אז היינו מתייחסים לזה כאל אנקדוטה ארכיאולוגית ותו לא. אלא שההלכה ההזויה הזו, הדכאנית שלא תיאמן, חורצת את גורלן של הרבה נשים עד עצם היום הזה.
הידעתם, למשל, שאישה עגונה אינה יכולה לעבור הפריה מתרומת זרע? כן כן, זה המצב בישראל כיום. לא מספיק שבעלה נטש והשאיר אותה בעגינות, אלא שהיא זקוקה לאישור שלו כדי שתוכל להיכנס להריון ולא להחמיץ את הסיכוי להיות אמא. והיות והבעל נעלם, אז אין אישור ממנו, ואין טיפולי הפריה. ממש כך.
במשך שנים נאבקו העגונות לשנות את החוק הזה, לשווא. דווקא יש פתרון הלכתי לעניין, למי שמחפש פתרונות כאלה. אבל הרבנות התנגדה בשל חשש "למראית עין". לא אכנס לעניין הזה, כי מרגיז אותי אפילו לכתוב ולהסביר את זה. אומר רק כך: במשך שנים העגונות נאבקו, לשווא – עד שאני כשר הבריאות הכרעתי בעניין.
אתמול, בשעה טובה, פרסמנו את התקנות החדשות הקובעות שעגונות ומסורבות גט יוכלו לעבור הפריה חוץ גופית מתרומת זרע, גם ללא הסכמת הבעל – הנעדר או סרבן הגט.
מה שעמד לנגד עיני בנושא העגונות, הוא בדיוק מה שמכוון את פעולותיי והחלטותיי גם בסוגיות אחרות כמו הפלות. זה עיקרון בסיסי: הרחם, הפוריות, הגוף של האישה – הם כולם ברשותה המלאה והבלעדית. לאיש אין זכות להחזיק ברחם של אישה או בפוריות שלה כבני ערובה. וזה נכון ביחס לכניסה להריון כמו גם ביחס להפסקה של הריון. ההחלטה היא של האישה בלבד. לא אשלים עם שום התניה או הגבלה של העיקרון הבסיסי הזה.
מי חושב שכל הסיפור הזה נוגע לנשים בלבד, כדאי שיבין שזו אבן ראשה בזכויות האדם בכלל. לכן הימין הקיצוני השמרני בארה"ב, וגם כאן יותר ויותר, ממקד בכך את עיקר המאמץ. הם מבינים שאם יצליחו לבטל את ההישגים הגדולים של התנועה לשחרור האישה ולהחזיר את האישה לשיעבודה, הדרך לביטול שאר החירויות תהיה קצרה ביותר.
מהיום הראשון שלי במשרד הבריאות הצהרתי שאני מתכוון לפעול בעניין הזה בנחרצות, וכך בדיוק עשיתי. זו מהפיכה. המשך ישיר לדרך שלי כחבר כנסת ופעיל חברתי. זכויות נשים, זקנים, מיעוטים, להט"ב, בעלי מוגבלויות, פליטים – זה נר לרגליי. אני משוכנע, ועכשיו גם יש לי הוכחות, שסוציאל-דמוקרטיה היא השיטה היעילה ביותר להבטיח את הזכויות הללו לכל האנשים. הזכות לבריאות, לתנאי מחייה הולמים, לביטחון, להגשמה וביטוי אישיים וקולקטיביים. לכן אני רוצה להמשיך בדרך הפוליטית הזו, להמשיך בעשיה ולקדם את מרצ ואת החברה הישראלית.
בצומת הזו אני מבקש את אמונך. אני מתמודד לרשימת מרצ לכנסת, מקומי לא מובטח, ואני צריך את הקול שלך בפריימריז בעוד שבוע וחצי, כדי להמשיך ולעשות מהפיכות.