שלום חברים,
בימים האחרונים הרגשתי כאילו נקלעתי למחזה של חנוך לוין. הבטתי סביב ולפתע ראיתי בכנסת את פוגורלקה, חייצ'יק, ובונבונל. ולא, אני לא מתכוון לדמויות פאתטיות ולמצבים מביכים, כמו מופע שפיכת המים של אנסטסיה מיכאלי על ראלב מג'אדלה. מופע מהסוג הזה הוא אפילו לא קומדיה, ובוודאי לא של חנוך לוין. אני מדבר על משהו אחר: על גילגול העיניים, ההיתממות, וההתחסדות, תחת מעטה עבה של קורבנות ומיסכנות. אני מדבר על צביעות.
חנוך לוין כתב קומדיה מרירה בשם "רומנטיקאים": שלושה אנשים, כל אחד חבר בקופת חולים אחרת, שנפגשים מחדש בערוב ימיהם. הם משוחחים בעיקר על מחלות, מיחושים ותרופות. מחטטים בפצעים הישנים, מתקוטטים, ובעיקר מתחרים מי סובל יותר, למי יש מחלה "שווה" יותר. כך בדיוק נראית הכנסת. אבל בניגוד לרומנטיקאים, בכנסת אין פיוס ובטח שאין רומנטיקה.
זה היה על רקע אפליית האתיופים בקריית מלאכי. מדי כמה שבועות יש בכנסת דיונים על המרורים שהעדה הזו סופגת: מהרבנות, מהרשויות המקומיות, ממערכת החינוך, מבעלי מועדונים… בדרך כלל, הדיונים האלה לא מעוררים עניין רב. הכלבים נובחים והשיירה הגזענית עוברת. הפעם, כנראה בגלל הפירסום בטלוויזיה, הכנסת סערה. בזה אחר זה התייצבו כולם לגנות במילים נחרצות את הגזענות כלפי האתיופים, אבל דיברו בעיקר על עצמם: הערבי על הערבים, החרדי על החרדים, המזרחי על המזרחים, והאשה על הנשים. על התמונה הכוללת אף אחד לא רצה לדבר.
הגדילו לעשות חברי "ישראל ביתנו" שעלו בזה אחר זה וגינו בדם לבם את הגזענות וההסתה: כנגד העולים, מרוסיה כמובן. דקה אחר כך הרימו יד בעד חוקים מתועבים כמו חוק המסתננים והציעו חינוך חינם רק למי שהוריו שירתו בצבא. "אני לא מצליחה להבין מאיפה מגיעה כל הגזענות הזו", גילגלה עיניים אחת מנציגות המפלגה בדיון הסוער על "הכושים המסריחים" בקריית מלאכי. "הנה, עלינו אומרים כל הזמן 'שיכורים, זונות, פושעים'". ודקה אחריה, שרת הקליטה, מאותה מפלגה, הטיחה באתיופים, במבטא רוסי כבד, שבמקום להתלונן הם צריכים להגיד תודה למדינה שבכלל הביאה אותם הנה. והאמת, גם חלק מהאתיופים עצמם שדיברו השבוע, הדגישו שלמרות שהם מאפריקה, הם לא עובדים זרים או פליטים חלילה, אלא גם להם יש דם יהודי, "אבל מתייחסים אלינו יותר גרוע מערבים".
וכך זה נמשך ונמשך, תחרות המחלות והנגעים של חנוך לוין, בלי שאף אחד מהזועקים והגונחים לא טורח להוציא את קצה אפו מהשלולית ולהבין שכולנו נמצאים באותה סירה עלובה. שגזענות היא גזענות היא גזענות. שאין שום הבדל – לא במעשים ולא במילים – בין שנאת ערבים לשנאת אתיופים לשנאת הומואים לשנאת רוסים. שנאה היא שנאה. צבע עור, עדה, דת, נטיה, מוצא – הכל אותו זבל גזעני. ומי שחושב שהוא יכול להסית נגד ערבים/שחורים/הומואים/נשים/
הנה כמה נסיונות שלי השבוע כן להרים את הראש וכן להראות את התמונה הכוללת:
- הנאום במליאה על השפלת האתיופים ועל הגזענות בכלל.
- ועוד נאום במסגרת אי אמון בממשלה, על פרשת כוס המים ומנהל בית הספר מוואדי ערה שנקרא לבירור במשרד החינוך כי העז לקחת את תלמידיו למצעד זכויות האדם בת"א.
- הדיון הסוער על הצעת החוק שלי לאפשר גם לאישה לכהן כמנהלת בית דין רבני (והנה גם הודעת הכנסת על החוק שנפל)
- וכמובן פסיקת בגץ בעניין חוק האזרחות – העימות הרדיופוני ביני לבין גדעון סער. (בפתיחת התוכנית "הכל דיבורים" עם איילה חסון).
הפוליטיקה סוערת, התקשורת חוגגת עם סחרחרת של שמות, ויהיו עוד הרבה בחודשים הקרובים. אבל בסוף צריך להציג עקרונות ברורים, אג'נדה מוצקה. כי זה לא משחק. העסק רציני מדי. אז אני מאחל הצלחה לכולם, אבל אי אפשר כל היום לבחוש בסקרים ולעסוק בתרחישים. אין מחר בחירות, ובינתיים יש לנו הרבה עבודה.
הזכות לדיור היא זכות יסוד בעיני, אבל אין לה זכר בחוק ההוצאה לפועל שעבר השבוע. בדיון, הצגתי במליאה הצעה מפורטת לגישה אחרת לחלוטין: כאשר זורקים אדם מדירה, אין לו שום דיור חלופי, והוא שוכב ברחוב, המדינה חייבת לדאוג לו לפתרון כלשהו, לפחות לתקופת ההתארגנות. חוק אחר שהגשנו, דווקא עבר השבוע בכנסת: פטור מארנונה לפרוייקטים לשיקום ותעסוקה של אנשים עם מוגבלות ושל נכי נפש. אלה הדברים החשובים שמשנים חיים של אנשים, ועליהם אנחנו נאבקים.
הדמגוגיה בעניין העובדים הזרים אינה יודעת גבול. נתניהו ואלי ישי זועקים על "הצפת" המדינה בזרים, אך הם עצמם מאשרים הבאת עוד ועוד עובדים זרים – כפי שעולה ממחקר מקיף של הכנסת שהוצג בוועדת עובדים זרים בראשותי.
חוק פסולת אלקטרונית יצא לדרך. אני מקווה שבקרוב כל אחד מאתנו יוכל להיות חלק מהשינוי, והפסולת המסוכנת והרעילה הזו תטופל ותמוחזר, תשלם על עצמה ואפילו תיצור מקומות עבודה. הנה הדיווח וגם הצגת החוק במליאה.
ומה ההבדל בין צ'רצ'יל לליברמן? אתם כבר יודעים, כי קראתם על זה כאן. עכשיו גם הכנסת יודעת. הנה הנאום שלי במליאה בהצעת אי האמון שהגשנו על הניהול הכושל של יחסי החוץ והפגיעה הקשה במעמד הבינלאומי של ישראל, ובכלל על האוקסימורון הנקרא "שר החוץ אביגדור ליברמן".
לסיום – כולכם מוזמנים "למסיבה אורבנית" בנמל ת"א: ארוע ראשון מסוגו בישראל, שבו רבים וטובים, ביניהם אני, יציגו את חזונם לעתיד העיר – שלוש דקות כל אחד…
להתראות, ניצן