אני מציע לא להתבלבל. המחאה החברתית בישראל היא המחאה הכי לא-אלימה שקיימת. לא רק בהשוואה לעולם (תיזכרו את הפצועים, הביזה, וההצתות ביוון, ספרד או לונדון), אלא גם בהשוואה להפגנות אחרות בישראל שגולשות לאלימות. הרי על מה אנחנו מדברים פה? כבר שנה יוצאים לרחובות מיליונים, במצטבר, דורשים צדק חברתי, ועד ההפגנה האחרונה לא רק שאיש לא נפגע חלילה בגלל המפגינים, אלא ששום חלון לא נשרט, פח לא הופל, תמרור לא נחבל. אין דברים כאלה. זו מחאה מופתית, דמוקרטית, מדהימה בעוצמתה השקטה.
בהפגנה האחרונה קרה ארוע חריג של פגיעה ברכוש, שאני מגנה אותו בתוקף. אסור שזה יקרה ומי ששבר חלון צריך להיענש. חד משמעית. אבל הרוב המכריע של המפגינים, כמו בכל ההפגנות בשנה האחרונה, לא גילו אפילו שמץ, קמצוץ, של אלימות. ברוב המכריע של המקרים, אם היתה איזו אלימות, היא היתה כלפיהם, גם מצד שוטרים שהפעילו כוח מופרז, כפי שראיתי בעצמי בהפגנה בה הוכתה, נגררה ונעצרה דפני ליף. עד שלא ראיתי בעיניים שלי, לא האמנתי. כמה חבר׳ה מנסים להניח אוהל קטנטן על הדשא ואז קופצים עליהם עשרות לוחמי יס״מ ודוחפים אותם בכוח. ראיתי סימנים כחולים על הגוף של פעילים שנגררו. במקביל פקחי העיריה מחרימים את האהלים בברוטליות חסרת הגיון.
המסקנה ברורה: השלטון לא רוצה שתהיה מחאה הקיץ ועושה הכל כדי לחסום אותה. יש מי שינסה אף להשתמש במקרה יוצא הדופן הזה ולעשות למחאה דה-לגיטימציה. להדביק לה תוויות מאיימות ומרתיעות. אבל זה לא יעזור להם. אחרי שבית המשפט הורה לשחרר את העצורים ודחה את טענות המשטרה, אני אומר: לא לאלימות. אני מכבד את המשטרה אבל אומר לה שצריך להילחם עד חורמה באלימות של שוטרים כלפי אזרחים. אני חלק מהמחאה ואני אומר למפגינים להמשיך להקפיד שלא תיפול שערה מראשו של הזולת ולא ייפגע רכושו. ולכולנו אני אומר: כן למחאה החברתית, כן לדמוקרטיה.