כל הסימנים מצביעים על כך שנתניהו עומד לנהל קמפיין הונגרי בבחירות הקרובות. בעצם, הקמפיין
הזה כבר החל מזמן. ממש כמו במשטרים שמתרחקים מהדמוקרטיה במזרח אירופה, הפגיעה
בקבוצות מיעוט היא רק אמצעי, מכשיר, למתקפה נגד היעד האמיתי: ״האויבים מבית״. אלה הם לאו
דווקא המיעוטים.
לחבריו של נתניהו במזרח אירופה אין באמת ״בעיית מיעוטים״. הבעיה הזאת נפתרה ברובה הגדול
לפני 70 שנה, ולכן להורים שלי לא היו סבא וסבתא. האויבים מבית, ״הבוגדים״, הם דווקא מבני קבוצת
הרוב, אבל כאלה שלא מתיישרים עם גחמות השלטון.
ויקטור אורבן, ראש ממשלת הונגריה, רואה את עצמו כמושיע התרבות הנוצרית של ארצו כנגד ההגירה
המוסלמית. זו דמגוגיה טהורה: אין כמעט מוסלמים בהונגריה — אלפים בודדים מתוך עשרה מיליון
הונגרים. אלא שזה בדיוק העניין: ״האיום המוסלמי״ הוא מכשיר לפגיעה באופוזיציה ההונגרית.
הפרצוף הבולט ביותר בקמפיין של אורבן לא היה זה שלו, גם לא של מהגרת עטויה חיג׳אב, אלא של
ג׳ורג׳ סורוס, המיליארדר היהודי־האמריקאי יליד הונגריה, המואשם כי הוא זומם להשתלט עליה
באמצעות מימון ארגונים פוליטיים. דיוקנו הופיע על כרזות מפלגת הימין של אורבן, מחובק עם אנשי
האופוזיציה, תחת הסיסמה ״עצרו את מועמדי סורוס!״, המאיימים כביכול להציף את הונגריה בזרים.
הכרזות הודבקו על הרצפה בתחנות הרכבת, כך שכל נוסע ידרוך עליהן.
לא צריך להיות היסטוריון כדי להבין, שסורוס מוצג כבן דמותו של ״היהודי הנצחי״, המיתוס האנטישמי
על היהודי החותר להשתלט על העולם באמצעות אחיזתו בבנקאות ובמסחר. בקהילה היהודית הגדולה
של הונגריה הקמפיין הזה עורר זעזוע, ושגריר ישראל התבקש למחות ולגנות. גם נתניהו הזדעזע —
אבל לא מהקמפיין האנטישמי, אלא ממחאת השגריר. בהוראתו, חזר בו משרד החוץ מהמחאה: אחד
מרגעי השפל המבישים של ישראל. אנשיו הידהדו את המסרים מבודפשט: סורוס מסוכן, חותר תחתינו,
פוגע בביטחון.
כדאי ללמוד את הקמפיין ההונגרי, כדי להיערך לבאות גם כאן. באסיפת בחירות לפני כמה חודשים
הכריז אורבן, כי זו מלחמה נגד ״אויב השונה מאתנו״: ״לא גלוי, אלא מסתתר; לא ישיר אלא ערמומי; לא
ישר, אלא שפל ובזוי; לא לאומי אלא בינלאומי; לא מאמין בעבודה, אלא בגלגול כספים; אין לו מולדת
משלו, אך הוא חושב שכל העולם שייך לו״. החליפו את ״האויב״ הזה, ״היהודי הנצחי״, ״סורוס״, בקרן
החדשה, בשוברים שתיקה או ״בשמאל״, ותקבלו את קמפיין נתניהו. חוק הלאום, המכונן הפרדה
ומידרג בין אזרחים, הוא מקפצה לקמפיין שנאה כזה — מי שמתנגד לו אינו ״נאמן למדינה״. ומי מוביל
את ההתנגדות הזאת, לטענת נתניהו? מי ״מסית את הדרוזים״ ומחרחר מרד? ״ארגוני השמאל״ כמובן.
לכן יש לקמפיין מטרה כמעט מתבקשת מאליה: דרישה/הבטחה להוציא את הארגונים האלה מחוץ
לחוק.
כבר שנים שמכשירים את הקרקע למהלך כזה: הגבלות על ״מימון זר״ (רק לשמאל כמובן), חובות דיווח
מיוחדות, איסור על הופעות במוסדות חינוך וציבור, ודה־לגיטימציה בלתי פוסקת. זה מתאפשר גם
הודות לאופוזיציה, שמפחדת (ברובה) להיות מזוהה עם ״המסומנים״, ולעתים מתגייסת בשקיקה
להפגין את הפטריוטיות שלה. עליה להבין שאין לזה שום קשר לפטריוטיות; שהיא המטרה האמיתית
של המהלך המסמן כאויבים מגזרים שלמים ומחנות פוליטיים. פרופ׳ משה הלברטל הגדיר את ההבדל בין לאומיות ללאומנות: הלאומיות מתגוננת מפני אויבים מבחוץ; הלאומנות מתמקדת באויבים מבית.
ההיסטוריה מלמדת היטב למה מובילה הלאומנות — בכל מקום. הכל ברור, הכל ידוע, והכל חוזר כאילו
לא למדנו דבר.
פורסם ב״הארץ״.