דיור בר-השגה הוא זכות חברתית בסיסית, שעל המדינה מוטלת החובה לממש בדרכים שונות, לרבות באמצעות תחום התכנון. זכות זו אינה מותנית באמצעים, ונתונה גם למי שהפרוטה אינה בכיסו. הזכות לדיור מעוגנת גם בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם ובאמנה הבינלאומית לזכויות חברתיות וכלכליות, שישראל חתומה עליה.
הסיבה להכרה בינלאומית רחבה בזכות לדיור נובעת מהחשיבות הרבה של הדיור לכל תחומי החיים ולמימוש זכויות רבות. דירת המגורים אינה מוצר בלבד, לדירה חשיבות חברתית רבה. דיור הוא תנאי בסיסי לקיום אנושי בכבוד, לביטחון אישי, לשמירה על הבריאות, לקיום חיי משפחה, לפרטיות. הדיור קובע את איכות החינוך של ילדינו, את שוויון ההזדמנויות שלהם, את אפשרויות התעסוקה. הדיור קובע את הנגישות שלנו לשירותים, לתשתיות, למוסדות דת וקהילה.
כדי לממש את הזכות לדיור בר-השגה אין די בהבטחת קורת גג כלשהי. על המדינה להבטיח כי הדיור יהיה נאות ובטיחותי, נגיש ובסביבת מגורים שבה שירותים, תשתיות ומקומות עבודה, וכל זאת במחיר שהוא בר-השגה. במדינות רבות נהוג לבחון האם דיור הוא בר-השגה על פי מבחן של נטל עלות. כלומר – מה ההוצאה של משק הבית לדיור מתוך הכנסתו. מחקרים הצביעו על כך שמשק בית עם הכנסה בינונית ומטה המוציא מעל 30% מהכנסתו (כאשר בשכירות אף פחות מכך) עושה זאת על חשבון צרכים חיוניים אחרים כמו מזון או טיפול רפואי.
בנוסף, למדינה עניין להבטיח כי שוק הדיור אינו יוצר מרחב סגרגטיבי מבחינה חברתית, ואינו מחייב משפחות עם הכנסה בינונית-נמוכה להידחק לאזורי עוני עם אפשרויות תעסוקה מוגבלות ותשתיות ושירותים נחותים. דיור בר-השגה הינו כלי מרכזי ליצירת תמהיל חברתי המאפשר את הגשמתן של מטרות חברתיות שיש לעודדן. שילוב אוכלוסיות בעלות הכנסה מגוונת באותו אזור מגורים הוא חיוני לקידום אינטרסים ציבוריים כגון צמצום פערים חברתיים, מניעת התהוותם של ריכוזי עוני והגדלת השונות האתנית והתרבותית במרחב הציבורי.
למניעת התהוותם של ריכוזי עוני נודעות השפעות חשובות על קידום חברתי-כלכלי של אוכלוסיות החיות במצוקה, על שילוב חברתי וכן על מניעת עבריינות וסטייה חברתית. בד-בבד יש לתמהיל החברתי השלכות כלכליות ובכלל זאת שמירה על איכות הדיור ואף על ערכן הכלכלי של יחידות הדיור ועל היכולת לעשות בהן שימוש לטווח הארוך. בנוסף, שילוב בין אוכלוסיות עם רמות הכנסה שונות באותו אזור מגורים מאפשר חלוקה צודקת יותר של שירותים ומשאבים.
הכלים הציבוריים בהן נקטה המדינה בעבר להבטחת נגישות לדיור אינם מספיקים עוד ויש צורך בכלים חדשים. למערכת התכנון תפקיד מרכזי בקידום מדיניות דיור בר-השגה. תפקידה של מערכת התכנון לבחון את ההשלכות החברתיות של התכנון, ובכלל זה בתחום הדיור. בתוכנית המתאר הארצית 35 הוכנסו הוראות כלליות בדבר הצורך בבחינת דיור בר-השגה. בחוק מינהל מקרקעי ישראל (תיקון מס' 7), התשס"ט–2009 נקבע, כי על רשות המקרקעין החדשה להקצות מקרקעין לטובת דיור בר-השגה ודיור ציבורי.
אולם ראוי לקבוע הוראות ברורות בחוק. היעדר מדיניות וחקיקה מצד השלטון המרכזי והכנסת בנושא זה מקשה על רשויות התכנון לקדם ולפתח דיור בר-השגה. כמו כן בהעדר מדיניות עשויות רשויות מקומיות שונות לקדם תוכניות לדיור בר-השגה שאינן עולות בקנה אחד עם מדיניות הממשלה והסתכלות רחבה על צרכי החברה.