שינוי האקלים ותופעות ההתחממות הגלובלית מהווים את אחד האיומים הגדולים ביותר הניצבים לפתחה של מדינת ישראל ושל האנושות בכללה. חלון ההזדמנויות למניעת משבר האקלים הוא מיידי ומצומצם ויש לפעול לאלתר להפחתת הפליטה של גזי חממה לאוויר.
העולם כולו נרתם למאבק בתופעה זו ולניסיון להפחיתה באמצעות הסכמים בינלאומיים ובפרט באמצעות אמנת האקלים (United Nation Framework Convention on Climate Change) ובאמצעות המנגנונים ליישומה (פרוטוקול קיוטו ומפת הדרכים של באלי). במסגרות אלו מחויבות המדינות המפותחות להפחית את פליטת גזי החממה משטחן באופן משמעותי.
עד היום לא הגדירה מדינת ישראל יעדים ברורים להפחתת פליטות גזי החממה בשטחה, ולא פעלה באופן מקיף למען קידומה של תוכנית לאומית אשר תביא להפחתת פליטות אלה. בכך מפגרת ישראל אחרי רוב המדינות המפותחות ואינה תורמת את חלקה למאבק בהתחממות הגלובלית ובמשבר שינוי האקלים. זאת על אף שמיקומה של ישראל, על גבול המדבר ועל חוף הים, מבטיח שהיא תהיה בין הנפגעות הראשונות והעיקריות משהלכותיו של משבר האקלים העולמי.
לאור זאת, חייבת ישראל להגדיר יעדי הפחתת פליטות גזי חממה בשטחה אשר יהיו משמעותיים אך בני-ביצוע. מוצע בזאת להפחית ב-25% את כמות פליטות גזי החממה עד שנת 2020, וב-50% עד שנת 2050 (ביחס לשנת 2000).
החוק המוצע מעניק לשר להגנת הסביבה סמכויות חיוניות לקביעת תוכנית פעולה להפחתת פליטת גזי חממה במטרה לעמוד ביעדים שנקבעו בו, לרבות סמכויות לשימוש בכלים כלכליים (כגון יצירת מנגנון לסחר בפליטות), להטלת מגבלות על פליטת גזי חממה ממקורות שונים, להטלת קנסות, לקביעת חובות רישום ודיווח וכן הלאה. החוק גם קובע את הקמתה של יחידת שינוי אקלים בתוך המשרד להגנת הסביבה, אשר תהה מופקדת על נושא זה.