העליבות של פוליטיקת הזהויות

ראיתי השבוע את האבסורד והעליבות של פוליטיקת הזהויות ממש מול עיניי. אחרי רצח השוטרים בטקסס, כאשר אמריקה סוערת וחרדה, נאספו בחזית הבית הלבן מאות מחברי התנועה ״חיים של שחורים חשובים״. זו התנועה הרדיקלית שאירגנה את ההפגנות בעקבות הרג אזרחים שחורים על-ידי שוטרים.

המפגינים זעקו מדם לבם. לא היה שום ספק בכך. הם סיפרו לי כי הם חשים כאזרחים סוג ב׳. חלקם נפלו קורבן לאלימות משטרתית, ולשלל סוגים של גזענות ואפליה. וכולם, ללא יוצא מן הכלל, הביעו תיסכול עמוק מהעובדה שגם נשיא שחור לא הצליח לשרש את הנגע הזה.

לפתע נשמעו קריאות בשפה זרה, בערבית. קבוצת מפגינים עם נרות ודגלים באו לדרוש ״צדק לעיראק״ ולהתאבל על המוני ההרוגים בפיגועים האחרונים בבגדד. הם נשאו שלטים בגנות דאעש, וסיפרו עד כמה הם חוששים מגזענות כלפי מוסלמים בארה״ב.

המפגינים השחורים הביטו בהם בזעם. אתם מפריעים לנו, סיננה מפגינה שנשאה שלט ״גזענות=סרטן״. גם אני אמריקאי, גם אני סובל מגזענות, ניסה לומר לה צעיר מהעיראקים. לא, אנחנו היינו פה קודם, השיבה בנחרצות. זה לא המאבק שלכם.

הבטתי בהם, מתקוטטים, מתווכחים מי סובל יותר, כמו במחזה של חנוך לוין. שניהם גרים באותה עיר, אפילו באותה שכונה. שניהם מרגישים דחויים, מקופחים. שניהם עניים, ושניהם עומדים לבד. זה כוחה של השיטה: האמונה העמוקה שהכל תלוי בך, לבדך. סוד עוצמתה נעוץ בריסוק מתמיד של האחריות החברתית ויותר מזה: שלילת החברה כבסיס לקיום האנושי. אין חברה. יש ג׳ונגל עם חיות משחרות לטרף, וכולנו במלחמת הישרדות. ההצלחה נמדדת ביכולתך לדרוך על אחרים.

קווי השסע הגזעיים והדתיים משיקים לקו השבר העמוק מכל: החלוקה המעמדית. אך פוליטיקת הזהויות מסווה את העוני. היא המכשיר היעיל ביותר לייבוש של מחאות חברתיות. היא מעודדת כל קבוצה ושבט להתכנס בתוך עצמם ולעסוק בקיפוח שלהם בלבד. אתה שחור או לבן. יהודי או מוסלמי. אישה או גבר. מזרחי או אשכנזי. הומו או סטרייט. אל תעז לערבב מחאות. הרשת לא מגיבה לזה טוב. שם אוהבים קרבות ראש בראש. מזרחים באשכנזים. יהודים בערבים.

אבל החיים לא כאלה. אנחנו לא רק דבר אחד. הזהות שלנו מורכבת. ומה אם אני אישה מוסלמית או יהודי שחור? ומה אם בנוסף לזה אני גם נכה או קשיש? ואם אני גבר חצי מזרחי חצי אשכנזי, הומו, שגר בחדר שכור בפתח תקווה ועובד כשליח בשכר מינימום? מי מייצג אותי? הגברים, המזרחים, ההומואים, השוכרים, הפריפריה, אולי השליחים?

הגזענות קיימת, ועוד איך. הדרך להילחם בה היא לא באמצעות הסתגרות וגזענות הפוכה, אלא בתיקון חברתי. פוליטיקת הזהויות מנסה להסתיר את העובדה שהרוב הגדול בכל המיגזרים, סובל מאותן מצוקות ושואף לאותן מטרות: ביטחון אישי, קיום בכבוד, עבודה מספקת, ומתן סיכוי הולם לדור הבא. כדי שזה יקרה צריך לראות את צרכי הכלל ולהתעלות מעל חלוקה גזעית ועדתית. זו לא אוטופיה, זו סוציאל-דמוקרטיה: שירותים ציבוריים טובים, מיסוי פרוגרסיבי וחוקי עבודה הוגנים. זו המציאות במדינות הנהנות מאיכות החיים הגבוהה בעולם: פערים קטנים ורשת ביטחון חברתית. אך ההישגים האלה נמצאים תחת מיתקפה.

כשצפיתי בשיח הזהויות האבסורדי, נזכרתי בהלצה ששמעתי בדרום אפריקה. לבן ושחור נפגשים ברחוב אחרי ביטול האפרטהייד. איזה יופי, צוהל הלבן, כולנו אזרחים שווים – כבר אין שחורים ואין לבנים. כן זה נהדר, אומר השחור, עכשיו יש רק עניים ועשירים.

פורסם ב״הארץ״.