כבר שנים רבות לא נראו כל כך הרבה אנשי תקשורת מכונסים יחדיו ומנסים לשים את המחלוקות האישיות והמקצועיות בצד. המראה הזה מוכיח יותר מכל כי עננים אפורים כיסו את השמיים וכי כולם מבינים שהמבול עומד לשטוף גם אותם ולא יפסח לבסוף על איש. מבול של הצעות חוק אנטי דמוקרטיות, פיטורי עיתונאים, המלחמה על חייו של ערוץ 10 וההתנצלות הכפויה לחברו הטוב והעשיר של ראש הממשלה – כל אלו ועוד רעות אחרות מאיימות להשתיק ולשתק את התקשורת החופשית בישראל.
כגושפנקא רשמית להשתקה, חברי הכנסת לוין ושטרית דורשים להעלות את סכום תביעת דיבה ללא הוכחת נזק למימדים מפלצתיים, פי 6 מהסכום הנהוג. החומרה בהצעת החוק שלהם נובעת בעיקר מאווירת הפחד שהיא מטילה על עיתונאים בבואם לחקור. סכום הפיצוי שהם מציעים פשוט עלול למוטט גופי תקשורת ולכן לגרום להם לחשוב פעמיים לפני שהם מפרסמים סיפור. לוין וחבריו מעריכים כי עיתונאי שמפחד יעדיף להתעסק בנושאים קלילים ולא להסתבך עם תחקירים על בעלי הון. והם צודקים, למה לו בעצם? תחשבו על עצמכם. אם הייתם שוטרים והיו לוקחים מכם את כל ההגנות וזורקים אתכם לבד בשכונת פשע, כמה מכם היו ממשיכים להלחם בבריונים בעשר אצבעותיכם? תחת חוק כזה לתקשורת לא תהיה ברירה והיא תהיה מופקרת לחסדיהם של בעלי הון בריונים. שהרי לפי הצעת החוק מספיק שכלי תקשורת לא יפרסם את מלוא התגובה בת 30 העמודים שעורך הדין הממולח שלח מטעם הבריון התורן וכלי התקשורת יתבע ואולי אף יתרושש. וכאן גם המקום להבהיר: החוק הזה אינו מגן על אנשים רגילים, שרובם לא יודעים בכלל איך לפנות לעורכי דין ולתבוע את עלבונם, הוא מגן בעיקר על החזקים בעלי המערכות המשומנות עם סוללת עורכי הדין.
ובדיוק כדי להגן על מי שמגן עלינו, ולא להפקיר את העיתונאים, הגשתי הסתייגות להצעות החוק הנלוזות, לפיהן, אם מחליטים לחשוף עיתונאים לתביעות דיבה אסטרונומיות שכאלו, נטל ההוכחה יעבור מהעיתונאי לתובע. כפי שנהוג בארה"ב, אם אתה מאשים עיתונאי ותובע אותו בסכום מפלצתי, ההגיון אומר כי תפקידך שלך הוא להוכיח את טענותיך ולא של העיתונאי.