הכישלון של פוטין

אובמה חלש, פוטין חזק. זו המנטרה של חסידי הכוחנות. היא מטפטפת מלמעלה: בסביבות משרד ראש הממשלה חוזרים עליה ללא הרף. אבל מי שמכיר את המתרחש ברוסיה, יכול רק לגחך. התוקפנות של שלטון פוטין היא סימן לחולשה קשה.

כמו במשטרים אחרים מהסוג הזה, תאוות הכוח והדיכוי הפוליטי מובילים לבריונות חיצונית. כך רותמים את העם לחלומות של גדולה וחזיונות אימפריאליים, בתקווה שישכח את צרות היום-יום. מה שנוצר כמעט תמיד הוא אותו מעגל אכזרי: המשבר הפנימי מגביר את התוקפנות החיצונית שמעמיקה את הדיכוי הפוליטי בבית, וחוזר חלילה, עד לקריסה.

נקודת המפתח להבנת המצב הרוסי עכשיו היא הפיאסקו הכלכלי. הדרמה הזו נותרת עלומה עבור רוב הפרשנים, פשוט משום שהנתונים אינם ידועים ברבים. זו מציאות כואבת: מיליוני רוסים מידרדרים לעוני מחפיר. הסנקציות המערביות בעקבות הסיפוח של קרים ומחירי הנפט הצונחים, יצרו מיתון חריף. התמוטטות הרובל גורמת לנסיקת האינפלציה, והירידה בכוח הקניה של המשכורת הרוסית היא מזעזעת.

באופק לא נראה שום דבר טוב. הסנקציות הוארכו לשנה הבאה. איסור טיסות והקפאת נכסים הוטלו על עשרות בכירים רוסים באופן אישי. הבנקים והחברות הרוסיות נותקו מהמימון הבינלאומי, והסחר עם האיחוד האירופי – השותף הכלכלי המרכזי של רוסיה – פחת בשליש בחודשים האחרונים. מוסקבה הזועמת הגיבה לסנקציות במהלך נוסח איילת שקד: חרם נגדי – איסור יבוא של מוצרי מזון מערביים. הצעד האומלל היה בעל אפקט בומרנג, וגרם לקפיצת מחירים של 20% בחודש שעבר.

ואז, במהלך שאפשר רק להגדירו כנואש, פוטין העניק חנינה לעברייני מס ומלביני כספים שהבריחו כמויות עצומות של כסף מרוסיה, בתנאי שיחזירו אותו הביתה, או לפחות יוציאו אותו ממקלטי המס בעולם. פוטין קידם את החוק הזה, המשפיל כל כך מבחינתו, בנסיון לשמור על ההון ברוסיה. בניגוד לתדמית הכוחנית שופעת הגבריות, עם חגורה שחורה בקראטה, רובה וחזה חשוף, פוטין ניצב בפני שוקת שבורה. הוא לא רמבו סיבירי, הוא חסר אונים. מיליארדי רובלים זולגים מרוסיה כל חודש. העשירים מנסים להציל מה שנותר מכספם. ריקון ההון מרוסיה שולש בשנה שעברה, והגיע ל-150 מיליארד דולר: סכום שיא. השנה זה כנראה יהיה גרוע אפילו יותר.

מול קטסטרופה כזו, פוטין יכול לעשות אחד משניים: להפסיק את החתרנות והלוחמה באוקראינה, להרגיע את שכניו במזרח אירופה ואת המערב, ולהביא הקלה כלכלית מיידית. או להמשיך ללכת על הקצה, לאיים ולתקוף – בפנים ובחוץ – ולהמר שמי שמולו ימצמץ ראשון, ואז אולי איכשהו רוסיה תעמוד מחדש על רגליה. בינתיים הוא הולך בדרך השניה, והפגיעה איומה.

ומי מזיל ריר לנוכח האיוולת הזו? מי מעריץ את הפוטיניזם? צירוף מוזר של מפלגות ימין קיצוני וגזעני באירופה ובישראל שכמהות ״לאיש חזק״, חלקים קיקיוניים בשמאל הרדיקלי שטרם החלימו מסגידה עיוורת לכל מה שיוצא ממוסקבה, ושורה של משטרים אפלים שזוכים ממנה לנשק (שחלקו, אגב, מכוון לישראל). בעיניהם דמוקרטיה, עיתונות חופשית, וזכויות אדם הם עדות לחולשה.

מי שעיניו בראשו ומי שרוצה בטובתה של רוסיה, אסור שיתבלבל בין ביריונות לבין כוח אמיתי. לא צריך הרבה כוח לכלוא זמרות ובמאי קולנוע, לרדוף עיתונאים, ולהציק לפעילים להט״בים. לא חוכמה גדולה לשגר סוכנים ונשק ולחרחר מלחמה מעבר לגבול. המבחן האמיתי של מדינה ומנהיגות הוא להעניק לאזרחיה שיגשוג וחיים משופרים. במבחן הזה אובמה רושם הישגים נאים, ולקראת סיום כהונתו מגשים בזו אחר זו את הבטחות הבחירות שלו, ואילו פוטין כושל באופן מחפיר. הוא מוכיח ״שמנהיג חזק״ פירושו אזרחים חלשים.

פורסם ב״הארץ״.