הזכות להינשא הינה זכות אנושית בסיסית המעוגנת גם בדין הבינלאומי וגם בדין והמשפט הישראלי. לפי החוק הקיים, לא ניתן לקיים נישואין אזרחיים בארץ. מאז הקמתה המשיכה המדינה את ההסדר שהפעיל השלטון הבריטי וקודם לו העותומאני, לפיו נישואין יערכו רק לפי דין אישי ורק למי שיש לו דין אישי. הסדר זה פוגע במספר קבוצות – חסרי דין אישי, כאלו שדינם האישי אוסר עליהם להינשא עם מי שהם חפצים להינשא לו, מי שמשתייך לעדה שאינה מוכרת וכן מי שחפצים להתחתן שלא לפי דין דתי כלשהו. מכל אלו נשללת הזכות הבסיסית להינשא במדינתם.
בעיית הנישואין האזרחיים הולכת ומחריפה בגלל המספר הגדל והולך של אנשים שאינם מוכרים כיהודים, חסרי דין אישי, בני זוג מאותו המין וחסרי דת הגרים בישראל. בני זוג המעוניינים להינשא, אך אינם יכולים לעשות זאת בישראל באחת המסגרות הדתיות, נאלצים להינשא בחו"ל.
אין למדינה זכות לפלוש לתחום אמונתו של הפרט וחופש המצפון שלו. חופש המצפון, כמקובל במדינות דמוקרטיות, משמעותו, בין השאר, להימנע מכל תכתיב דתי. במדינה דמוקרטית אין מקום לפגיעה בזכות בני זוג להינשא על פי השקפתם המצפונית. על מנת למנוע אפליה של בני זוג שאינם יכולים מטעמי דת או מצפון להינשא בארץ, על המדינה לדאוג גם להחזר הוצאותיהם הכספיות בגין נסיעתם לחו"ל ועריכת הנישואין שם, הוצאות שהיו נמנעות לו היו יכולים להינשא בארץ.
בנובמבר 2009 דחתה מליאת הכנס את הצעת החוק בדיון סוער במליאה: