ההרס שזורעת פוליטיקת הזהויות

 

טים טאי, סטודנט באוניברסיטת מיזורי בארה״ב, הותקף באלימות כאשר נכנס ״למרחב הבטוח״ שהקימו סטודנטים שחורים בקמפוס. ״מרחב שחור בטוח״ הוא אזור סגור בפני לבנים (!), שבו שחורים יכולים לפגוש שחורים בלבד, וכך להחלים מהגזענות הסובבת אותם. הסטודנט החצוף נזרק החוצה בטענה שאינו מכבד ״מרחבים שחורים״. טאי, אגב, הוא ממוצא אסיאתי.

תופעת ״המרחבים הבטוחים״ נועדה להילחם בגזענות, אך היא הביטוי המעודכן ביותר לגזענות שטמונה בפוליטיקת הזהויות. במרחב שחור אחר, בקליפורניה, התפתחה תקרית חריפה: אשה אסיאתית קבלה על הטרדות גזעניות מצד סטודנט שחור, והושתקה בטענה ששחורים לא יכולים להיות גזענים. באוניברסיטה באוהיו סטודנטית יפנית הובילה מחאה גדולה על הגשת סושי ״לא אותנטי״ בקפיטריה, בטענה שזהו ״ניכוס תרבותי״ פוגעני.

פוליטיקת הזהויות אוכלת כל חלקה טובה, בכל העולם. הקורבן העיקרי הוא המחנה הסוציאל־דמוקרטי. מפלגות שמאל, ארגוני עובדים וזכויות אדם, ופעילים לוחמניים לקו בשיתוק. הוצנעה הביקורת כלפי מדינות, קבוצות ואנשים שמשתייכים לצד ״המדוכא״ ובשל כך מותר להם, כביכול, לרמוס עקרונות דמוקרטיים ולנהוג באלימות. וחמור מכך, המחנה הסוציאל־דמוקרטי עצמו החל לעסוק בשיח זהותני ולזנוח את המאבק הכלכלי־חברתי.

השגיאה הגדולה היא ההתייחסות לרב־תרבותיות שהשתגעה כאל משהו שקשור לשמאל. פוליטיקה זהותנית, ששופטת אדם רק על פי מוצא אתני או גזעי, רק על פי זהות מגדרית או עדתית, היא לא תוצר של שמאל מעודכן, אלא פשוט פוליטיקה שמרנית בתחפושת. היא רואה ״באותנטיות״, לפעמים מופרכת לחלוטין, את חזות הכל, ומקדשת את הפולקלור. באופן בלתי נמנע היא גם גולשת לגזענות.

פוליטיקת הזהויות לא שואפת לתיקון חברתי באמצעות חלוקה הוגנת יותר של העושר דרך המנגנונים של מדינת הרווחה, אלא יוצרת קווי תיחום חדשים כביכול, על פי צבע וגזע, דת ומגדר. למעשה מדובר באותם קווים נצלניים וגסים של פעם, אבל מהכיוון ההפוך. השורה התחתונה זהה: הפרדה גזעית במקום צדק חברתי. כך הורסת פוליטיקת הזהויות את מדינת הרווחה ומעמיקה את הפערים החברתיים, שלמען תיקונם היא כביכול פועלת. המרוויחים הגדולים ממנה הם האוליגרכים של ההון הגדול: עדות וגזעים מתקוטטים זה עם זה, במקום להתאחד מול מי שדופק אותם.

בשנות ה–60 הסוערות, מלקולם אקס — נציג בולט של פוליטיקת הזהויות — בא להרצות באחד הקמפוסים. סטודנטית נלהבת ניגשה אל הדובר הכריזמטי של תנועת השחורים המוסלמים. ״אני מעריצה את המאבק שלך״, הצהירה בהתרגשות. ״מה אני יכולה לעשות כדי לעזור?" מלקולם אקס הביט בנערה הלבנה בתיעוב. ״כלום״, השיב, והפנה לה עורף. בנאום שנשא שם, תקף את מרטין לותר קינג, חסיד השילוב הגזעי, וכינה אותו בגידוף החריף ״עבד הבית״ (House Nigger).

לאחר כמה שנים, מלקולם אקס נטש את ״אומת האיסלאם״ המיליטנטית והאנטישמית. הוא התנער מהגזענות שדבקה גם בו, והקים ארגון שביסודו שותפות רב־גזעית. כי הדרך להילחם בקיפוח החברתי היא לא בהתבדלות אתנית, אלא באיחוד מאבקים: שחורים ולבנים, נוצרים מוסלמים ויהודים, נשים וגברים. ואצלנו — גם מזרחים ואשכנזים.

״פעם אחת עצרה לידי מכונית ברמזור״, כתב אקס באוטוביוגרפיה שלו, חודשים ספורים לפני שנרצח. ״האיש הושיט לי יד מהחלון — 'אתה מוכן ללחוץ יד גם עם לבן כמוני?', שאל. 'אני מוכן ללחוץ יד לבן אדם', אמרתי לו. 'האם אתה כזה'״?

פורסם ב״הארץ״.