יש באוויר תחושה של התעוררות חילונית: הפגנות באשדוד, עימותים לוהטים בכנסת, מהומה ברשתות החברתיות, והרבה דיבורים על ״חופש״ מול ״כפייה״ ״והדתה״. אבל האמת היא שגם המאבק הנוכחי מפספס את שורש הבעיה: העירוב המובנה, והבלתי-נסבל, של מוסדות הדת והפוליטיקה.
אינני נוקב במונח השגור ״הפרדת דת ומדינה״, כי הבנתו הלקויה על-ידי רוב מכריע בציבור היא חלק מהותי מהבעיה. רוב הישראלים, כולל רוב החילונים, מתייחסים לרעיון של הפרדת הדת מהמדינה כהוצאה או סילוק של הדת מחיינו, מחיקת סממנים יהודיים, ובעצם התנכרות לאופיה וזהותה של ישראל כמדינה יהודית. כאשר זה הרושם, העניין מתנקז מייד לתלם המרכזי של הפוליטיקה הישראלית מאז ומתמיד: הסכסוך הלאומי, הציונות וזכותנו על הארץ. וכשזה מגיע לשם, ״להפרדת הדת״ אין שום סיכוי.
הדרך הנכונה להציג את העניין, מבחינה תוכנית וגם הסברתית, היא הדגשה של הפרדת מוסדות הדת מהפוליטיקה. אין שום סיבה לקיומן של מערכות משפט דתיות נפרדות וחשוכות, אין כל הגיון למנוע ממאות אלפי ישראלים להתחתן, ואין שום צידוק למערכות מסואבות של מועצות דתיות, מונופולים של כשרות, ומאגר עצום של ג׳ובים לרבנים ועסקנים. כל זה אינו נוגע כלל בצביונה של ישראל כמדינה יהודית, אלא הוא קומבינה פוליטית-עסקנית טהורה. הדרך היחידה היחידה לשחרר את ישראל מלפיתת החנק הזו, היא להפריד את העסקנות הדתית מעטיני השלטון שמממן אותה, אוכף את פסיקותיה, ואונס מיליוני ישראלים, בני כל הדתות, להשתעבד למנגנון שלה.
כדאי להזכיר שלמוסדות הדת אין בעצם שום שום קשר לדת, גם לא לאמונה או רוח. הרבנות הראשית, בית הדין השרעי או המועצות הדתיות אינם מוסדות של ערכים ורעיונות, אלא מכשירים לצבירת כוח, כסף, ג׳ובים והשפעה פוליטית. כל מי שהתקרב לבית דין דתי ראה זאת; כל מי שמעורב בעסקי הכשרות מכיר זאת.
הסיבה היחידה לכך שהמציאות החונקת הזו נמשכת על אפם וחמתם של רוב הישראלים שסולדים ממנה, איננה קשורה כלל לרצון שלהם לשמור על זהותה היהודית של המדינה, אלא לדילים הנצחיים של המפלגות הדתיות בקואליציה. העוצמה השלטונית הזו, עם הכסף המימסדי שבא איתה, היא מקור כוחן ועוצמתן של המפלגות הדתיות. מי שמאפשר זאת הן המפלגות החילוניות והמסורתיות (כולן אגב) שמשתפות פעולה – חלקן בהתלהבות, חלקן בחריקת שיניים. כך למשל, כבר שנים יש רוב גורף בקרב חברי הכנסת בעד חופש בחירה בנישואים, אבל זה לעולם לא עובר בגלל הדיל הקואליציוני. כך בדיוק לגבי תחבורה ציבורית בסופי שבוע או ביטול מנופול הכשרות של הרבנות הראשית.
המאבק הנוכחי על שבת חופשית בערים מבטא רגשות עזים של הציבור החילוני וגם המסורתי, אבל הוא מאבק נקודתי ומנותק מבעיית היסוד הפוליטית. אביגדור ליברמן, למשל, אפילו לא טורח להבטיח לתומכיו שיסרב לשבת בקואליציה שתהיה מבוססת על הדיל הקבוע עם המפלגות הדתיות, ובוחריו גם לא מבקשים זאת ממנו. במציאות כזו, כאשר אין שום לחץ על הפוליטיקאים מצד הציבור שלהם לפרק את העיסקה הנואלת שמשמרת את המימסדים הדתיים, העיוות הקיים מונצח לעד ואפילו מחריף.
את המאבקים על חוק המרכולים העקום, על ההדתה במערכת החינוך, על תחבורה ציבורית הגיונית – צריך למקד בשורש הבעיה, מאז קום המדינה: הנכונות העלובה של המפלגות שמייצגות את החילונים והמסורתיים לקבל כל דרישה מופרכת של העסקנות הדתית. אגב, המרוויחים העיקריים מניתוק הקשר הממאיר בין הפוליטיקה לדת יהיו הדתיים עצמם, בעיקר נשים דתיות. הן הנפגעות העיקריות מההקצנה ומהעריצות של מוסדות הדת. וכן, הדתיים וגם החילונים יכולים להירגע: ישראל תישאר מדינה יהודית, רק שחלק מהעסקנים יצטרכו למצוא לעצמם עבודה אמיתית.
פורסם ב״ליברל״.