מאות פעמים שמעתי אותו, את המשפט האיום של גולדה מאיר. היתה לי מורה שהיתה ממש מכורה לציטוט הזה: ״לעולם לא נסלח לערבים שהם מכריחים אותנו להרוג את ילדיהם״. לפעמים היא גם היתה נותנת לנו בונוס, את הסיפא המחרידה: ״יהיה שלום עם הערבים רק כשהם יאהבו את הילדים שלהם יותר משהם שונאים אותנו."
שמענו את הדיבורים האלה, וקשים מהם בהרבה, בלי סוף, וקיבלנו אותם ללא עוררין, אלא מה. גדלנו על חסמב״ה ודנידין, על הטקסים בבית ספר ועל השידורים מירושלים. אני הקטן, כמו כל החברים שלי, הייתי בטוח שאנחנו רוצים שלום והם לא, ולכן אנחנו נאלצים לעשות כל מיני דברים קשים, כי ״אין ברירה״, כמו שהסביר מדריך בתנועה.
כמו רוב הישראלים, החזקתי במסקנה הנחרצת הזו מבלי שכמעט פגשתי ערבים. רוב הישראלים, עד עצם היום הזה, כפי שמלמדים המחקרים וכפי שכל אחד מאתנו יכול להעיד על סביבתו ובני משפחתו וחבריו לעבודה, מעולם לא ישבו לשיחה עם ערבי. על מפגש עם פלסטינים מהשטחים אין בכלל מה לדבר. רובנו המוחלט לא רואים, לא שומעים, וגם לא רוצים לראות ולשמוע. ולא כי כולנו אנשים רעים. אלא כי כך חונכנו, כך גדלנו, כך מאורגנת החברה שלנו על כל זרועותיה, כולל התקשורת ומערכת החינוך ושוק העבודה, וכך פועלת המדינה שלנו.
אפילו במערכת הביטחון, במיוחד במערכת הביטחון, וגם בכנסת ובממשלה, במיוחד שם, רוב מי שמופקדים על התוויית המדיניות והביצוע שלה, מעולם לא דיברו בגובה העיניים עם מי שהמדיניות הזו מכוונת כלפיהם. השבוע בדיון מיוחד עם ראש הממשלה בוועדת חוץ וביטחון, במשך שעות ארוכות, דיברו כולם בלהט ובנחרצות על אבו מאזן, כוונותיו ומחשבותיו. אלא שרוב הדוברים שם מעולם לא שוחחו עמו, וגם לא יעשו את זה, למרות שהוא נמצא במרחק רבע שעה נסיעה מהחדר.
ככל שלמדתי וקראתי וביקרתי ושוחחתי, התחזקה בי ההכרה שלא כולם רוצים שלום. מה, תשאלו, יש מישהו שלא רוצה שלום? כן, יש לצערי, ולא מעט – ישראלים ופלסטינים – שלא רוצים שלום, שדוגלים בכוח ופועלים באלימות: מכורים לה, מעריצים אותה, ומבססים עליה את כל הווייתם. לעומת זאת, יש הרבה מאוד ישראלים ופלסטינים שרוצים שלום בכל מאודם.
אין לי בכלל ספק שמבקשי השלום הם הרוב הגדול בשני העמים. אני אומר את זה לא מתוך משאת נפש וחלומות, אלא על סמך מפגשים ושיחות עם מאות אנשים כל שבוע, כבר שנים – יהודים וערבים. מכל הקבוצות, בכל הארץ. אני עושה את זה עוד הרבה לפני שהייתי חבר כנסת. ותאמינו לי, אני יודע בדיוק על מה אני מדבר – בישראל ובשטחים.
אז אם ככה, אם הרוב הגדול רוצה שלום, איפה הבעיה? הבעיה היא עם ה״אין ברירה״. היות ואני ישראלי ויהודי וחבר כנסת, אני אתייחס לצד שלי, שלנו: חלק ניכר מהישראלים שרוצים שלום חושבים שהוא בלתי אפשרי, בעיקר כי הצד השני לא מעוניין, ולכן עם כל רצוננו הטוב, אין ברירה אלא להמשיך: בכיבוש, באלימות, באפליה… אין ברירה.
ביקרתי לפני כמה ימים בבסיס צבאי גדול, חוד החנית כמו שמקובל לומר. החיילים שפגשתי שם לא היו בכלל ״מורעלים״. הם אנשים רציניים ואחראיים מאוד, וככל שהתרשמתי, והתרשמתי, הם אינם גזענים ושטופי שנאה, אלא סבורים שמשימות הפגיעה המוטלות עליהם הן מוצדקות כי ״אין ברירה״.
למחרת, ביקרתי בקיבוץ צפוני. חבר ותיק, איש אכפתי מאוד, שאגב בנו שירת באותו בסיס, היכה על חזהו וממש היו דמעות בעיניו: איך אנחנו לא מצליחים להסביר ולשכנע שאין שום תוחלת במעגל הדמים הזה. איך כשלנו להוציא את האנשים מאדישות, ודווקא עכשיו כשיש הזדמנות כזו לפריצת דרך…
אל תחמיר כל כך עם עצמך, אמרתי לו. אנחנו פועלים ומשקיעים המון מאמץ, והאיש הזה באמת פעיל המון שנים ולא רק מדבר, וגם יש לנו הישגים חשובים, אבל אנחנו עומדים מול מערכת עצומה שכבר הרבה שנים מבצעת חריש עמוק בתודעה הישראלית כדי להנציח את הכיבוש ולמנוע פיוס, וגם להשתיק אותנו.
נזכרנו שנינו בכתבה מרכזית ומושקעת של ערוץ מוביל מלפני כמה שבועות שסקרה את ״מפעל ההתנחלויות״, מזווית מפוכחת כביכול. אלא שכל המרואיינים, כולם, היו ראשי המתנחלים. לא נשמע שם ולו אחד ממתנגדי ההתנחלויות ותומכי ההסדר המדיני. כמובן שלא נראו ולא נשמעו פלסטינים בכתבה הזו. הם תמיד נוכחים נפקדים.
ואז סיפר לי ידידי הקיבוצניק על הבן שלו, מאותו בסיס מובחר, שנאלץ לבלות סופשבוע בהתנחלות במסגרת ״תכנית חינוכית״ של צה״ל שכל כולה תמהיל דוחה של החזרה בתשובה ושטיפת מוח לאומנית בוטה, אפילו לפי הסטנדרטים המתנחליים.
הנה לך, אמרתי לו. עם זה אנחנו מתמודדים. עם גל אדיר ובלתי פוסק של לחצים ותעמולה, במימון עצום, ממשלתי בעיקרו – על חשבוני וחשבונך – שנועד לשכנע במיוחד את תומכי השלום, שאין ברירה.
ואני אומר בכל מקום, בכל מפגש – לראש הממשלה ולחייל בשטח, למראיין הסקפטי בטלוויזיה ולאיש בקניון בראשון לציון – יש ברירה. יש אפשרות אמיתית, ריאלית, להגיע להסכם עם הפלסטינים, עם מטרייה אזורית רחבה. ולא רק שיש עם מי ועל מה לדבר, אלא שהתועלת שזה יביא גדולה פי אני-לא-יודע-כמה מהנזקים האיומים בהמשך המצב הקיים או חלילה מהידרדרות ביטחונית כתוצאה מהקיפאון המדיני שאנחנו שועטים אליו.
לא קל לשכנע. כי זה לא באמת ויכוח על מה שקורה עכשיו. זה ויכוח עם שנים ארוכות של חינוך ברוח גולדה (״אין עם פלסטיני״) – אצלנו וגם אצלם, כן, בהחלט גם אצלם. כי כמו בכל דבר אין פה שחור ולבן.
ומה טיב ההסדר שאנו חותרים אליו? נער הייתי ועוד לא זקנתי ובכל זאת כבר עשרות שנים אני פעיל ופועל ומנסה לשמור על ראש פתוח ולהקשיב ועדיין לא שמעתי הצעה סבירה או רעיון אינטליגנטי חוץ מפתרון שתי המדינות. זה לא קל ובטח לא פשוט אבל זו הדרך היחידה. ושלא יבלבלו את המוח עם ״מדינה דו-לאומית״ או ״ניהול הסכסוך״ או ״ישראטין״ בנוסח קדאפי. היום יש לרעיונות האלה רק משמעות אחת: הנצחת הכיבוש, סיפוח השטחים עם מיליוני פלסטינים, חסרי זכויות בסיסיות, ואובדן דרך מוחלט למדינת ישראל.
ולכן אנחנו נמשיך. זו השליחות שלנו. לשם כך נבחרנו. ואם התחלנו בציטוט רע, נסיים בציטוט טוב, של אברהם לינקולן הגדול, וזה מה שצריך ללמד בבית הספר היסודי וגם בבית הספר לקצינים: ״אין דרך מכובדת להרוג, אין דרך עדינה להרוס. אין שום דבר טוב במלחמה -חוץ מזה שהיא מסתיימת" .
חזק ואמץ, ניצן