בממלכת ביבי הראשון, התרגשות באוטובוס השבת, פלסנר אל תהיה פלסטר, אנסטסיה מיכאלי, אידיאולוגיה, ומדוע אני אופטימי

יום שישי, 7 בערב. שנה אחרי. אני חוזר ממפגן כוח אלים של שוטרים ופקחים בשדרות רוטשילד בת"א. בהוראה מגבוה, נמנע בכוח, לעתים בכוח רב, כל ניסיון להניח אוהל על הקרקע. אם לא הייתי רואה זאת במו עיניי, לא הייתי מאמין. ראיתי שוטרי יס"מ מזנקים בנחישות פעם אחר פעם על קומץ פעילים, דוחפים, ועוצרים. ראיתי פקחים עטים על האוהל הקטנטן בחמת זעם, תולשים ומסלקים. אחת הפעילות הראתה לי סימנים כחולים על גופה, לאחר שנגררה בכוח.

זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. בשורה של אירועים בשבועות האחרונים, בכל הארץ, הופעל כוח מופרז, חסר הצדקה. פעילים נעצרו בשרירותיות. גם עיתונאים נפגעו. מובילי מחאה מרחבי הארץ זומנו לחקירות בתחנות משטרה כדי להתחקות על תכניותיהם לקיץ. השר לביטחון פנים הבטיח לי כי הדבר ייפסק, הבהיר כי אין הנחייה להחמיר את היחס למפגינים. אך היד קשה גוברת.

המסקנה ברורה: השלטון מנסה למנוע את חידוש המחאה. ויש סיבה טובה למחאה: הרי דבר לא נפתר, דבר לא השתנה מאז הקיץ שעבר. המצב רק החמיר, ובאופק כבר מפציע תקציב אכזרי שינחית מהלומה חברתית.

אנחנו באופוזיציה, במפלגה לוחמנית, עושים הכל כדי להתנגד לממשלה הרעה הזו ולהיאבק בעשבים השוטים שמגדל "המלך ביבי", כפי שהכתיר אותו המגזין "טיים". מלוכה? נו, לא בדיוק – קצת חסר שם הדר מלכות – אבל דמוקרטיה? גם בזה כבר יש ספק. בנאום אי אמון בממשלה המנופחת ביותר מאז קום המדינה תיארתי את האווירה המלוכנית שמאפילה על הכנסת.

בחודשים האחרונים היתה קפיצה גדולה בפעילות השטח שלנו. כל מי שהיה באיזושהי הפגנה – חברתית, מדינית, אזרחית – ראה ויודע. כעת אנחנו נערכים לקיץ חם. אלא שבתור אופוזיציה אנחנו לא יכולים להסתפק רק במחאה, רק להגיד לא. אנחנו צריכים להציג אלטרנטיבה, פתרונות, הצעות קונקרטיות. זה המבחן הכפול שלנו: מחאה חזקה וחלופה עוד יותר חזקה. הנה כמה דוגמאות:

תכנית רצינית להתמודדות עם הגירה ופליטים – זה מה שנדרש מממשלה אחראית. אבל במקום מדיניות כוללת, ראינו כאן בליל של התלהמות, הסתה, זריית חול בעיניים, והכל מתובל במנות גדושות של גזענות וצביעות. כרגיל, הדג מסריח מהראש: הצעקן הראשי הוא לא אחר מאשר שר הפנים שמופקד על המערכת כבר שנים רבות, ומחזיק בתואר המפוקפק של שיאן יבוא העובדים הזרים לישראל. מחרים-מחזיקים אחריו חבורת צעקנים מספסלי הליכוד וסביבותיו, שלפתע גילו את "מצוקת השכונות", לאחר שבשנה האחרונה הפילו את כל הצעות החוק לדיור, חינוך ובריאות,  שהעלינו בעקבות המחאה החברתית. בהיעדר תכנית ממשלתית, גייסתי את ועדת עובדים זרים בראשותי והצגתי עקרונות יסוד להתמודדות לאומית עם הנושא המורכב והמסובך הזה שהעולם כולו עוסק בו.

אני מתרגש בכל פעם מחדש כשאני עולה על אוטובוס השבת שלנו. ההצלחה כבירה. אחרי ת"א, הגיע תורן של כפר סבא ורעננה. האוטובוסים שהפעלנו שם היו מפוצצים מבני נוער שנסעו איתנו לים. חיכיתי איתם בתחנה וכשהאוטובוס התקרב בשבת בצהריים, הם פרצו בצהלות שמחה. גם כאן נכנסנו לתמונה על  על רקע סיפור של חידלון ממשלתי וצביעות. משרד התחבורה דבק "בסטטוס קוו" חלול שאבד עליו הכלח, שאינו אלא כפייה דתית בוטה, ומסרב למלא את תפקידו ולספק תחבורה בכל ימות השבוע. הפעילות שלנו בעניין הזה היא דוגמא מצויינת בעיני לאקטיביזם ייחודי, שיוצר הד ציבורי גדול. המפתח הוא שילוב הפעולות: נציגי מרצ במועצות הערים (ת"א, הרצליה, רעננה, כפר סבא ועוד) קידמו החלטות עירוניות מפורטות לתחבורה ציבורית בשבת, במקביל הגשתי הצעות חוק ועוררתי דיון סוער בכנסת – צפו בנאום הזה למשל. בד בבד הגשנו בג"צ נגד משרד התחבורה שמתברר בימים אלה, וגולת הכותרת: הוצאנו לשטח את אוטובוסי השבת שלנו. כמובן שדאגנו לסיקור תקשורתי מאסיבי. אנחנו נגביר בחודשים הקרובים את הפעילות הזו, בכל הארץ, כי תחבורה ציבורית בכל ימות השבוע היא הדבר הנכון והצודק מבחינה חברתית, סביבתית ואזרחית.

"פלסנר, אל תהיה פלסטר", מבקשים פעילי השיוויון בנטל מוועדת פלסנר שיושבת על סוגיית הגיוס. הכותרות מדברות על מריחה מסתמנת בלחץ העסקנים החרדים. בעקבות פסיקת בג"צ שביטל את חוק טל, הצגתי הצעת חוק מקיפה לסוגיית הגיוס והשירות האזרחי החלופי. זה ההסדר ההוגן, השיוויוני, והמתקדם ביותר מכל ההצעות שנזרקו לחלל האוויר בחודשים האחרונים. הימים האלה קריטיים, וההכרעה מתקרבת. אסור שהסוגיה הגורלית הזו תיפול קורבן לדיל פוליטי במחשכים.

אנסטסיה מיכאלי ואורי אריאל זיעזעו בדברי בלע על הקהילה הגאה. רבים נדהמו מעוצמת השנאה. אני לא. כל מכתב שאני מקבל מנער במצוקה, מנערה שסולקה מהבית או מאדם שמושפל בעבודה – ואני מקבל כמה כאלה בשבוע – ממחישים לי את הפער העצום בין החגיגות במצעדי הגאווה ובתקשורת, לבין המציאות הכאובה במיגזרים רחבים בחברה הישראלית. "אנסטסיה לא לבד", הדגשתי בתגובתי. הבעיה לא איתה, אלא עם הקואליציה שלה ועם הממשלה הזו שלא רק מאפשרת שנאה והסתה, אלא חוסמת את כל הנסיונות שלנו לקדם חקיקה שיוויונית.  אם גם לכם נמאס, בואו אתנו להפגנת מחאה גדולה במוצ"ש, מול הברנוער בת"א – הפרטים כאן.

אידיאולוגיה היא לא מילה גסה בעיני. היא חיונית, והיא גם מבוקשת מאוד על-ידי הצעירים שמאסו בטיוח ובמיסמוס, וקצו במפלגות של כלום ושום דבר. אני מזמין את כולכם להשתתף בוועידה האידיאולוגית של מרצ. זו ההזדמנות שלכם לשמוע ולהשמיע, וגם להשפיע. ההרשמה כאן.

לסיום, הרבה מאוד שואלים אותי, בכל מקום, אם אני לא מיואש לנוכח "מה שקורה מסביב". אז חברים, כמו שהסברתי בראיון הנרחב הזה ב"העיר", כשאני רואה את ההמונים שבאים לפעילויות שלנו, ואת התמיכה החמה שאני זוכה לה, את העידוד והפירגון מכם, לא רק שאני לא מיואש, אני אפילו אופטימי. נכון, הדרך ארוכה. אבל איך אמר מאו: גם מסע של אלף קילומטר מתחיל בצעד ראשון, ואנחנו כבר הרבה אחרי הצעד הראשון.

להתראות, ניצן

(23.6.2012)