בכלל הייתי אמור לבוא לבית הנשיא לארוע מוסיקלי חגיגי. כשהגענו למרכז העיר שמענו מוסיקה אחרת: הרבה סירנות של ניידות ואמבולנסים. ירושלים. אינסטינקטיבית פתחתי את הרדיו, ותוך כמה דקות הייתי על הבמה במצעד הגאווה. על הארוע בבית הנשיא ויתרתי. סיפרו לי שריבלין התייחס שם בצורה נוקבת לפשע השנאה שהתרחש כמה מאות מטרים ממשכנו. לפחות יש לנו את ריבלין. פעם אחר פעם הנשיא הזה ממלא אותי גאווה – גאווה כפולה: כאזרח וכמי שבחר בו לתפקיד. אחריו דיברה סרת התרבות. היא דווקא לא התייחסה לפשע אפילו במילה אחת.
הראשון שנתקלתי בו בשטח היה ידידי איזי מתנועת הבוגרים של השומר הצעיר. הוא בא למצעד עם קבוצה של חניכים. הם היו שפופים. ילדים מסביב בכו. תוך שנייה הכל חזר אלי. 10 שנים אחורה. אותו רחוב מקולל, קרן היסוד, אותו מצעד גאווה ירושלמי מאויים, אותם פצועים זועקים על הכביש, וגם – לא להאמין – אותו שליסל עם אותה סכין גדולה. הייתי שם אז, הייתי שם אמש. עשור שלם נמחק, כאילו כלום לא קרה בכל השנים האלה. וגם אותו נוסבאום מאותו ערוץ דיווח על כל זה, באותן מילים ממש. נאחס מוחלט.
ההסתה מגיעה ממשרדי הממשלה, אמרתי לקהל הגדול שנאסף שם. כמה מגדולי המסיתים והמנבלים הם שותפים מרכזיים בשלטון. השנאה והגזענות מועצמות ברשתות חינוך ובמערכות תקשורת. מיליוני ישראלים חשופים לזה מדי יום. מי שלא מבין את זה, וחושב שמדובר באיזה שליסל שהתרופף לו בורג במוח, לא מבין איפה הוא חי. לא עשב ולא שוטה. זה יער שלם.
עכשיו, כשאני כותב את זה, אני חושב בעיקר על התינוק בשכם ששרפו חבריו לדיעה ולפעולה של שליסל. הוא היה בן שנה וחצי ויש לו שם: עלי סעד דוואבשה. עיתונאית ברדיו סיפרה לי ששאלה את הממונים עליה למה על הזוועה בשכם לא עשו גל פתוח ושידורים ישירים, כמו שעשו על התקיפה במצעד הגאווה. מה ההבדל? היא ואני ואתם יודעים. ״אנחנו מתנגדים לדקירת יהודים״, אמר גופשטיין מארגון להב״ה ביחס למה שקרה במצעד. זו התשובה ביחס לתינוק הערבי.
חלאות, ביריונים ורוצחים יש בכל מדינה. אין אצלנו שום דבר מיוחד מהבחינה הזו. מה שחשוב באמת זה מי נותן את הטון. מי מנהיג. מי האליטה. מי מוביל חינוך ותרבות. גם בארה״ב יש רפש נוסח שליסל וגופשטיין בערימות גדולות. אולי אפילו יותר מבישראל. אבל ההנהגה נותנת תקווה. מישהו כמו אובמה מעלה את המדינה, מעלה את העם, פותח אופק חיובי. ופה ההנהגה לא נותנת תקווה. פה ההנהגה מורידה. מספיק לראות מי מוביל חינוך ותרבות אצלנו.
אז כן, ביבי ״פירסם גינוי״ בנוסח ״נמצה את הדין״… נו באמת. לא צריך אותו בשביל זה. יש משטרה ובתי משפט. ראש ממשלה צריך לטפל במה שמצמיח אנשים כמו שליסל, במה שיוצר להם סביבה תומכת, ובמה שנותן להם במה ויכולת גיוס של יורשים וממשיכים. ביבי יטפל? אם זה לא היה עצוב, זה היה די מצחיק.
תגיד, שאלו בלילה באולפן הטלוויזיה, אתה לא מופתע מהתגובות האלימות והמחרידות ברשת? כל כך הרבה אנשים דווקא שמחים וצוהלים ממה שקרה. אחרי צוק איתן אני לא מופתע מכלום. וגם הפעם גל השיטנה הזה לא מפחיד אותי. הוא מעציב אותי, אבל לא מפחיד אותי. מה שמפחיד אותי הוא שהאליטות המנהיגות, וממש לא מדובר רק בממשלה, אלא במובילי הכלכלה, האקדמיה, הצבא, החינוך, התקשורת, המפלגות, המשפט, הדת – בכל הצמתים הקריטיים האלה, האליטות לא מנסות לחתור לשיוויון. יש השלמה ובעצם החרפה בלתי פוסקת של מצב האי-שיוויון בפני החוק של חלק גדול מהאזרחים, שלא לדבר על אלה שאינם אזרחים. ואם ככה בארזים, מה יגידו שליסלי הקיר?
אנחנו נמצאים עכשיו בגירעון דמוקרטי. זה מושג קריטי. הוא מתייחס למדינה או חברה שהן דמוקרטיות באופן חלקי בלבד. יש בהן פער גדול בין העקרונות הדמוקרטיים המוצהרים, לבין היישום שלהם תכלס. אצלנו רואים את זה בשטחים, אצל הערבים, החרדים, העובדים ברמות החלשות, להט״בים, נתמכי ביטוח לאומי, העובדים הזרים, נשים ועוד – ביחד, אלה הם רוב גדול של האנשים שחיים בין הים לירדן. כל קבוצה כזו יש לה אינטרסים שונים והשקפות שונות, לפעמים מנוגדות לחלוטין. אבל כל קבוצה כזו סובלת מגירעון דמוקרטי חריף: מצוקותיהם העיקריות נגרמות בגלל שאינם זוכים למלוא הזכויות המגיעות להם על-פי העקרונות הדמוקרטיים. אחד הוא מבוגר וסובל קשות מאפלייה בשל גילו או מצבו הבריאותי, אחת מתענה כי היא עובדת קבלן מנוצלת, ושלישי הוא פלסטיני שלא יכול לצאת מעירו. כל אחד מהם חושב בעיקר על עצמו ועל הקבוצה שלו, ולפעמים לא מבין שהבעיה של מישהו מקבוצה אחרת נובעת מאותו מקום ממש, שפוגע בכולם.
כשאני מסתכל על המערכת, אני שואל את עצמי מי מנסה היום לצמצם את הגירעון הדמוקרטי? יש בכלל מישהו שמנסה? רוב קברניטי המערכות רק מעמיקים את הגירעון. זו בגידת האליטות. הן משרתות את עצמן בלבד. זו השחיתות האמיתית. וכדי למנוע מהרוב הגדול להתנער מהן, הן מסיתות את הקבוצות אלה באלה. הפרד ומשול.
המון אנשים היו באירוע בירושלים. אלא שכמעט שום דבר ממה שהאנשים האלה חשים ורוצים לא מיוצג ומקודם על-ידי האליטות בישראל. אם נדע לרתום את הכוח הזה לפעילות שמעצימה ציבור גדול ולא רק אליטה קטנה, נחולל שינוי. בינתיים שליסל וגופשטיין נותנים את הטון. האליטות מאפשרות להם לעשות את זה, אפילו מעודדות אותם.
שבת שלום, ניצן