ארגוני זכויות האדם – קללת הפיצול

רשימה ארוכה-ארוכה של ארגונים התנוססה על המודעות נגד מסע ההסתה התורן כלפי אמנים וכלפי הארגונים עצמם. הבטתי ברשימה הזו בגאווה ובעצב. כל כך הרבה ארגוני זכויות וכל כך מעט זכויות. לוחמים לשלום ושוברים שתיקה, אישה לאישה ואחותי, זזים ועומדים ביחד, רבנים לזכויות אדם, רופאים לזכויות אדם, הקרן למגיני זכויות אדם, ועוד ועוד זכויות, שלום, צדק וחברה: שלל ארגונים מצויינים ומאחוריהם אנשים מעולים. אלא שכל אחד מהם ניצב לבדו בחלקת אלוהים הקטנה שלו. ולמרבה התסכול, ארגונים חדשים צצים כפטריות לאחר הגשם. מדוע תסכול? כי רובם לא מצליחים לגדול.

הפיצול הוא קללה. ליקוי קשה של החברה האזרחית בישראל, שמחליש אותה. אמנם כששומעים את זעקות ההפחדה בימין, מפתה לחשוב שארגוני הזכויות הם ארמדה אדירה. גם מספרם יוצר את האשליה שמדובר במחנה גדול. למעשה, רוב הארגונים קטנים, לעתים זעירים. קומץ עובדים בחלקי משרה, משרדים דחוקים, ותשלומים ומסים ושאר תקורות מעיקות, שמכלות את עיקר המשאבים המעטים ממילא. מאמץ עצום מוקדש למירוץ המתיש לגיוס כסף, בדרך כלל מאותם מקורות מתדלדלים. ובכל זאת, כל אחד נאבק לבד, בנפרד. ובסופו של יום, הארגונים מתחרים זה בזה, במקום ביריביהם שלהוטים לחסל אותם.

אין לזלזל בהבדלים אידיאולוגיים, בשיטות פעולה שונות, ובמטרות יחודיות של כל ארגון. אבל השוני הזה מתגמד לנוכח האתגר המשותף במאבק על דמותה של החברה הישראלית, ובעיקר לנוכח האיום הממשי מאוד על קיומם של ארגוני זכויות אדם ושל זכויות אדם בכלל במדינה הזו. האם מישהו בימין הקיצוני שחולש על מגזרי שלטון נרחבים, מתחשב, או בכלל מודע להבדלים בין ״המוקד לפליטים ומהגרים״ לבין ״ארגון הסיוע לפליטים״? והאם ההבדלים בין הארגונים הטובים האלה, ויש הבדלים, באמת מחייבים שיהיו חמישה או שבעה ארגונים לפליטים ומהגרים שמתחרים על קשב תקשורתי מינימלי ונאבקים על פירורי מימון לפעילות הכי מושמצת בישראל (ובעולם בכלל)?

חלק מהבעיה נובע מהגורמים המממנים. הקרנות השונות מעודדות, בפועל, הקמה של ארגונים חדשים. הקרן החדשה לישראל, למשל, מתגאה בכך שמאז היווסדה חילקה מענקים ל-850 אירגונים. הכוונה יפה: להתמקצע, להתחדש, להרבות פעילות. אך התוצאה בעייתית. פיצול ואובדן כוח. כל מי שמצוי בעולם הארגונים מכיר את הענין. לא מדברים עליו, כדי לא להצטייר כמי שמותחים ביקורת בתקופה כל כך קשה. אבל זו ביקורת שנועדה לחזק.

יש צורך חיוני בשינוי: לתמרץ את המימון לא רק בשיתופי פעולה בין הארגונים – מה שכבר נעשה היום – אלא באיחודים וצירופים. קשה? רגיש? בוודאי. אבל בשום אופן לא קשה יותר מהעבודה היום-יומית של הארגונים וממה שהם מבקשים לחולל כאן: שינוי חברתי. אם במציאות הנוכחית, לנוכח האיום מבחוץ, הארגונים מצליחים לעשות עבודה כל כך חשובה, אפשר רק לשער מה יוכלו לעשות אם יאחדו משאבים וכוח. כאן כדאי ללמוד דווקא מהמיגזר העסקי, ולאמץ את הפרקטיקה המובנת מאליה במצבים קשים: מיזוגים. במקום ארגונים פעוטים, יקום ארגון זכויות גדול וחזק, עם מאות עובדים. הוא יתן ביטוי לגישות שונות ויאפשר התמקצעות, וגם יאחד את גיוס המשאבים, יצמצם את הכפילות בהוצאות, ויצור כתובת ברורה לתומכים. מסגרת כזו תאפשר מהלכים שנתקלים היום במכשולים עצומים.

למי שמכיר את המציאות בארגונים, זה נשמע כמו חזיון דמיוני, אבל המהלך הכרחי. הפיצול זועק לשמיים. עוז לתמורה בטרם פורענות? את הנקודה הזו עברנו מזמן. הפורענות כבר כאן. השלטון מתנפל על כלבי השמירה שלו. עכשיו צריך לשמור על השומרים, ולשם כך צריך להתאחד.

פורסם ב״הארץ״.